תם השרב הגדול

לרגל סיומו המתקרב של הקיץ החלטתי לשנס מתניים ולכתוב את הפוסט המתמהמה אודות הים. מזה שבועות אחדים הוא מתגלגל על לשוני, מדגדג את אצבעותי ולוחש לי באוזן אבל נראה שטיפות הגשם המהביל שטיפטף היום הביאו אותי סופסוף לממש את כתיבתו.

אנחנו גרים בתל אביב. אחת ההצדקות שלנו להיצמד ולדבוק בעיר הקשה הזו, שאינה מקלה עלינו, היא קירבתו של הים. אנחנו ממש אוהבים את הים ומשתדלים לבדוק מה שלומו כמה שיותר. באים בדרך כלל ברגל, בכל עונות השנה ביום ובלילה.

הבילוי בים הוא הבילוי המשפחתי המועדף גם על הקטנה והוא מממש עבורה (וגם עבורינו) כמעט כל מה שאפשר לבקש מזמן איכות: אויר פתוח ומים רבים, הורים פנויים להשתובבות, חול לרוב לעיתים כדור ו... אוכל טעים.

פעם, מזמן היינו קופצים לים על הטוסטוס, רק  עם ארנק בכיס. אפילו מגבת לא הטרחנו את עצמינו לסחוב. עכשיו... טוב, זה קצת עצוב אבל אנחנו מלווים במגבות, חיתולים ומגבונים, דלי וכף לחול, גלגל מתנפח בגדים להחלפה....

האם יתכן שאנחנו משחזרים את התמונה המשפחתית של הורינו היורדים לים וסוחבים את כל המזווה בצידנית?

אוי!

בשנותיו כילד ובעיקר כמתבגר, סיפר לי אישי, שארוחות הים שהכינה אימו (עוף, קציצות, אורז ופירות) מילאו אותו במבוכה. מי רוצה את כל האוכל הזה של אמא? למה אי אפשר פשוט לקנות משהו על הדרך? כשגדלנו קצת הקפדנו כל כך  לא להביא איתנו אף פעם אוכל לים. "מקסימום נקפוץ לבירה באחת המסעדות על החוף". אנחנו לא נהיה אף פעם כמוהם, ציינו לעצמינו בגיחוך מתנשא.

 יופיו של האוכל ובישולו הם בהזדמנויות היומיומיות שהוא מייצר לנו לפתח תובנות ולתקשר עם חוויות עבר. לאורך הקיץ האחרון טורח אישי במטבח לפני היציאה לים, חותך פירות, פורס רצועות שניצל ומכין כריכים מפתים ומושקעים. אבוקדו או חביתה, נקניק ומלפפון, ואפילו רבעי פיתה עם שוקולד. אורז בקפדנות ובסדר מופתי את הצידה, פיקניק ים משובח. פתאום זה כיף כל כך לשלוף מהתיקים את האוכל הטעים מהבית, זה הרבה יותר זול, הוכן באהבה ותשומת לב ומכיל בדיוק מה שאנחנו אוהבים. כל כריך עטוף גם בהתנצלות לאמהות שלנו על כל הפעמים שלא הבנו או הערכנו את טובן. 

מלחמת החלב

השעה 22:00, היבהוב של הטלפון השקט בחדרה של הקטנה הנאבקת בשינה. חברתי מ' על הקו.

"עוד 5 דקות אתקשר" סימסתי לה, הקטנה התבלבלה. היא חושבת שהיא עולה לכיתה יב', הולכת לישון בעשר וקמה בעשר בבוקר. אובדן השגרה של קצה הקיץ משפיע גם עליה.

רבע שעה אחר כך כשהקטנה מצצה את אצבעה כל הדרך חזרה לפעוטון ונכנעה לשנת התינוקת המתוקה ורפוית האיברים שלה, התקשרתי חזרה.

"עזבי זה ממש לא דחוף, נדבר כבר מחר" אמרה מ'.

"אוקיי, אז רק אאחל לכן בהצלחה בכניסה לגן מחר!"

"כן אני מאוד מתרגשת" השיבה מ'

"את יודעת מה? אולי בכל זאת אתייעץ בך בראשי פרקים"

"בכיף", אמרתי לה תוך כדי גילגול הקציצות הלילי הקבוע שלי. זו שעת מטבח, שם אני הכי מחודדת.

"את זוכרת שג' נולדה? (ג' = ביתה בת ה- 9 חודשים, ילדה מתוקה, סקרנית, חברותית, פעלתנית להפליא ומלאת חיוך) כמה היה לי קשה בהנקה?" "כן, עניתי, בטח זוכרת. דיברנו אז וחלקנו חוויות של אמהות בתחילת הדרך". "זוכרת איך התגייסתי כולי למלחמה על ההנקה ועשיתי כל מה שיכולתי כדי להצליח?" "בטח, ובאמת הצלחת, מעל ומעבר למשוער חייכתי אליה דרך הטלפון. ג' היא מצטיינת ההנקה של השנה לא?, מלכת האחוזונים של טיפת חלב..."

"כן זה באמת הצליח ועכשיו היא גם אוכלת יפה אוכל מוצק, ממש כרישת קציצות" ענתה מ' וטיפות של גאווה אמהית שלה תיבלו את הקציצות שלי שבדיוק החלו לשחות בתוך הרוטב המסמיך בסיר הגדול.  

"אז את שומעת, המשיכה, בחודש האחרון היא עושה לנו בלאגנים בלילה, אני פשוט גמורה. בסופ"ש כבר ממש נהייתי חולה לא הצלחתי לקום להניק ועכשיו פתאום, בבת אחת, נגמר לי החלב לגמרי. ממש אין כלום. תכננתי להניק עד גיל שנה, ובטח עכשיו עם הכניסה לגן וכל המחלות שמחכות לה אני ממש לא יודעת מה לעשות. מה דעתך, את חושבת שכדאי להלחם שוב על העניין, להחזיר את ההנקה?"

"אני לא יועצת הנקה, הזכרתי לה"

"בדיוק בגלל זה אני מתייעצת בך"...

אחרי שסיימנו את השיחה חשבתי עוד על מ' ותהיתי מה המשמעות של החלב שהפסיק פתאום. מה מנסה הגוף שלה לומר לה? לאילו סימנים היא צריכה להקשיב? מה מנסה המודעות הסומאטית (תכונה הממוקמת בקורטקס הסנסורי של המח האחראית על החיבור בין הקוגניציה, הרגש והגוף) שלה לשדר לה?

תחילת הדרך לאימהות היא אתגר לא פשוט עבור נשים רבות. הויתורים הנדרשים, התלות הטוטאלית, אבדן חלק מהעצמי. אני חושבת שככל שהאישה דעתנית יותר ומעורבת בעשיה מגוונת בחייה, המעבר קשה יותר. יתכן שהמלחמה של מ' על ההנקה בתחילת הדרך היתה המלחמה על האמהות שלה? על היכולת להיכנס לתפקיד העצום הזה בכל הרמות? הראשונה בהן היא הרמה הפיזית. שכן אין התגלמות קונקרטית יותר של האמהות מההנקה. כחלק מההבניה התרבותית שבתוכה אנו חיות, ההנקה מנכיחה את האמהות, מזקקת אותה ונותנת לכל התחושות חסרות השם, מימד קונקרטי. ביכולת לספק מתוך גופך הזנה מושלמת לתינוק יש משהו כמעט אלכימי. ההנקה, מהווה צומת מורכב כל כך עבור נשים רבות ונקשרים אליה רגשות כמאיים (המנוצלים לעיתים קרובות על ידי אנשי שיווק או "אנשי מקצוע" מתחום הבריאות). נשים המוותרות על ההנקה מתוך חוסר יכולת או חוסר רצון להניק, נאלצות לשאת על גבן את עול המשמעות התרבותית הנגזרת מהעדר הנקה. 

מזון והכנתו הם מרכיב רב עוצמה ביכולת האנושית ליצור קשר. התינוק, שנתפס בעינינו כיצור חסר ישע ושברירי, יודע ללחוץ על הכפתורים הנכונים שייצרו אצל אימו המניקה (ורק אצלה) מחויבות טוטאלית כלפיו. אם היא מניקה על פי דרישה, היא חייבת להימצא בקרבתו והקירבה הפיזית הזו בכל שעות היום והלילה מכניסה את שניהם לתוך "בועת חלב" משותפת שקל מאוד להתמכר אליה (העניין הזה מעורר אצלי מחשבות לגבי מערכת היחסים שיוצרים תינוקות שאינם יונקים. אולי הם לומדים ליצור יותר קשרים? אולי הם יודעים איך לעודד מחויבות כלפיהם מגורמים נוספים?).

המעבר לאכילת מזון מוצק, המעוררת גם היא מגוון קשיים ואתגרים במשפחות רבות, היא אחד הצעדים הראשונים והמשמעותיים שהתינוק עושה לפיתוח עצמי נפרד ובניית קשר עם אחרים משמעותיים סביבו.   

האם זה מקרי שדווקא עכשיו, כשהאימהות של מ' צריכה להתקדם עוד צעד קדימה, לקראת הכניסה של ג' לגן הפסיק הגוף שלה לייצר חלב? יתכן מאוד שזה מקרי, תולדה של תשישות או וירוס/ מחלה.

אבל אולי (ויתכן שאני חוטאת בפרשנות יתר אבל, I just cant help it) המעגל הרגשי פזיולוגי של מ' מנסה להגיד לה שהיא בסדר. שהיא כבר אמא. שהיא עושה עבודה טובה, שאין צורך במלחמה על הכניסה לתפקיד. שהרצון שלה לפרום טיפה את ג' וגם את עצמה מהתלות הטוטאלית כדי לאפשר לג' להשתלב בגן ולעצמה להשתלב חזרה בעולם שמחוץ לבועת האמהות, זה בדיוק מה שהיא צריכה. רק שלנוכח הציפיות החברתיות או ההמלצות של ארגוני הבריאות קשה, כל כך קשה להודות בכך אפילו בפני עצמה. רק איתות גופני דרמטי יוכל לסייע. אולי זה הזמן הנכון להקשיב לו?

מ' יקרה, שימרי את כוחותייך למלחמות אחרות שעוד יבואו. קחי נשימה עמוקה, שחררי פפפפפוווווווו...

שתהיה לכולנו שנת לימודים טובה.

קסמי המזווה

בינות דפי ההיסטוריה שמור למזווה מקום של כבוד. יוסף בנה למצרים מזווה ענק כפי שהמליצו לו הפרות השמנות בחלום, פרות שמנות תמיד נראו לי כדמויות שניתן לסמוך עליהן ולא יכזיבו.  עשרות סיפורי חסידים התייחסו למזווה היהודי (או בעיקר לחסרונו... בכל זאת, פולנים). בכל בית איטלקי או צרפתי שמכבד את עצמו יש אחד. מזווה ריק נתפס תמיד כטראומה קשה המעידה על משבר גדול.

גם אצל סבתא שלי היה מזווה, צמוד למטבח בעל דלת ירוקה קצת חורקת. אנחנו השתמשנו במזווה שלה למשחקי המחבואים עם בני הדודים בגלל שהיה חשוך ואפלולי משהו, אולי אפילו טיפה מפחיד... אצל אמא שורר במזווה בלאגן רב שרק היא יודעת להתמצא בו. וגם אצלי לדאבון ליבו של אישי לא מסודרות הצינצנות בשלשות למסדר הרס"ר.

המזווה, בדומה אולי לחדרים סמויים בנפשנו,  הוא המקום בו שומרים דברים לימים אחרים, קשים יותר שעוד יבואו. אין ישראלי שלא יודע שימים אחרים וקשים עוד יבואו, שצריך להתכונן, "לשמור ליום קר...". התקווה היא שמתוך המזווה אפשר יהיה לשלוף, כמו קוסם מכובעו, מגוון שפנים, אולי כבושים או משומרים,  שכאילו חיכו שם תמיד.

יש משהו קסום במזווה. המזווה של פעם היה חדרון שגרם לך להרגיש שנכנסת לעולם אחר. משהו כמו המעבר לנארניה בספר "האריה המכשפה וארון הבגדים". בדירות תל אביביות מודרניות כבר לא ממש בונים מזווה, אבל אפשר להקצות את אחד מארונות המטבח לטובת הפיכתו למזווה. גם שם יכולים  להתרחש מיני קסמים. הכול תלוי במה שיוכנס.

איך בעצם מייצרים את הקסם הזה? כאשר אנו מבשלים בקיץ סיר ענק של רוטב עגבניות אדום ועסיסי מעגבניות טריות שהבאנו מהשוק, מעקרים צנצנות ושומרים במקפיא, אנו מנסים לשמר את טעמן המתקתק וצבען העז של עגבניות הקיץ אשר לבטח יועם בחודשים הבאים. אבל הקסם הוא להכניס לצנצנת גם חמימות משפחתית שהרגשנו, ימי חופש או מפגשים עם חברים בחוף הים.

כאשר אנו מכינים ציר בקר איכותי, אמיתי, מרוכז שהתבשל שעות עם מיטב עשבי התבלין, יין ושורשים, מחלקים אותו למנות קטנות ומקפיאים. אנחנו שומרים את טעמיו העמוקים והמורכבים שישמשו לנו לתבשילים העתידיים אך אנו שומרים גם את קסמי  הפנאי, אורך הרוח, הרוגע או היכולת לשמור מצבים על "אש קטנה".

כבישת פלפלים קלויים ששוחררו מקליפתם ושימורם בחברתו הנעימה של שמן זית ושומים תציל אותנו כשיבואו האורחים ונהיה לא מוכנים וזה קסם בפני עצמו אך היא משמרת גם קמצוץ חברות, יכולת להתקלף מהשכבות, ואולי מעט עוקצנות.

מלפפונים חמוצים הם כמובן must בכל מזווה. אודה בפניכם שלאחרונה התמכרתי קשות למלפפונים במלח של הירקנים בכיכר מסריק (נאמר לי שאמא של בעלי המקום מכינה אותם באופן אישי). יש בהם היכולת להתרכך ולשמור על פריכות בו זמנית וזו כידוע תכונה שלא ניתן להמעיט בערכה.

יש המבשלים פירות קיץ והופכים אותם לקומפוט או ריבה, סבתא למשל היתה שומרת במזווה את ריבת התות המופלאה שלה עם חלקי התותים השלמים. הריבה היתה מחכה מחנוכה עד לפסח, אז היתה נמרחת כבמטה קסם על המצות והופכת אותן מדיקט תפל לאוסף פירורי אושר. האם הקסם בשימורם של פירות ובישולם בסוכר אינו סוג של קסם לשימור מתיקות לימים קרים או מרים?

קסמו של המזווה מושך למלא עוד ועוד את המדפים, לשמר עוד ועוד חוויות מיוחדות שלא ניתן לצלם ולהכניס לאלבום. המזווה האפלולי והקריר מזמין, לעיתים, להתחבא בו קצת מהיום יום בלי שימצאו אותנו.

אולי יותר מכל אנו מנסים לשמור במזווה איזה קסם מיוחד של תחושת מוכנות לעתיד. הטריק הוא לדעת  איך לשלוף את הצנצנת הנכונה בזמן הנכון. 

געגוע

בימי ראשית הקיץ הורי נוהגים לארח את ארוחות  הצהריים המשפחתיות בחצר האחורית. בין שני עצי האבוקדו המצלים הגדולים. פעם היה על העצים האלה בית-על-העץ והאבוקדים (כך מכנה אותם אמא) שימשו כלי נשק במלחמות עם ילדי השכנים. אבוקדו רך מתפצח על הראש ונמרח, אבוקדו קשה - פשוט כואב. פעם היו המון אבוקדים על העץ. כל כך הרבה שבשלב מסוים אמא המציאה מוס אבוקדו מתוק ומשונה לקינוח.

כבת של מורה, זכיתי בכל צהריים בארוחה מבושלת, להבדיל מחברי ילדי המפתח מחממי הארוחות במיקרו . קציצות עם אורז, ספגטי תלוי בסבלנות של אמא, עוף מוקפץ עם אננס, שניצלים עם פירה וסלט, תמיד סלט. כל צהריים ישבנו לשולחן האוכל לארוחה משותפת של מריבות עם אחותי, צריך לסיים בצלחת, איך היה בבית הספר? לא סידרת את החדר. ברקע הרדיו ניגן תמיד את התוכנית "רגעי קסם" ברשת ב'. למרות היותה בשלנית מצטיינת, הכי כיף היה כשלא היה לה זמן והיא היתה מביאה פלאפל מ"לב העיר" או בורגראנץ'.

שמתי לב שלאורך שנות ההתבגרות אנו עסוקים באיך לא להדמות להורינו. להיות מוצלחים יותר, משכילים יותר, משוחררים יותר, יזמיים יותר. פתאום בזמן האחרון אני מגלה שאולי זה קצת יותר מורכב ואולי עד עכשיו לא ידעתי להעריך את הזמן האיטי של הצהריים? זמן הקציצות והספגטי, הדקות החמקמקות של קרטיב לימון בתוך כוס (שלא יטפטף) על הנדנדה מתחת לאבוקדו. ועכשיו שיהיה שקט, לא להפריע ולא לטלפן בין שתים לארבע. אין כבר כמעט אבוקדים על העץ, לא יודעים למה, הייתי אוכלת אפילו מוס אבוקדו מתוק ומשונה היום. מה זה הגעגוע הזה? למה אני בעצם כל כך מתגעגעת? ולמה דווקא אוכל מזמין געגועים ומחושי לב שכאלה?

חפירה ראשונית שביצעתי בעניין גילתה שבעוד שהראיה היא החוש הדומיננטי להתמצאות, החוש החולש על 80% מהקליטה שלנו,  חוש הריח הנו החוש האחראי להעלאת זיכרונות ויצירת געגוע. חוקרי מח מצאו שהחיבור הראשון של ריח עם חוויה מסוימת משאיר רושם ייחודי ומתמיד במוח. עוד התגלה באותו המחקר  כי ההיזכרות בריח הראשון מלווה בדפוס ייחודי של פעילות מוחית המופיעה בהיפוקמפוס – חלקו של המוח הקשור לזיכרון ובאמיגדלה – החלק הקשור לרגשות, בו זמנית (1). מחקר מצא שזיכרונות שהתעוררו בעקבות ריח היו אמוציונאליים יותר, מוחשיים ומדויקים, אך לא בהכרח ורבאליים. חלק ניכר מהנבדקים העלו זיכרונות משמעותיים אך לא הצליחו להעניק שם ספציפי לריח (האם יש שם לריח של רגעי קסם של קציצות וספגטי?). עוד נמצא כי ריחות גורמים לנשים להעלות זיכרונות אמוציונאליים, מוחשיים, ועתיקים יותר  בהשוואה לגברים (2). לדעתי, במקרה זה המונח ארומה (החיבור בין ריח וטעם) מתאים יותר מאשר ריח. דרך האף, אנו מתחילים לטעום את האוכל עוד לפני שהוא נכנס בשערי הפה. מחקר בו השתתפו 93 קשישים בדק 3 סוגי טריגרים לזיכרונות ילדות: מילים תמונות וריחות. נמצא שהזיכרונות אוטוביוגרפיים שהועלו בעקבות הריח היו רבים יותר מאלו שהועלו בעקבות מילים או תמונות והיו קשורים לעשור הראשון לחייהם של הקשישים. גם במחקר זה נמצא שזיכרונות הקשורים בריח לעומת אלו הקשורים במילים או תמונות היו רגשיים יותר ועצמתיים יותר (3).  מחקר נוסף מצא שזיכרונות שהועלו באמצעות חוש הריח היו אמוציונאליים יותר וברורים יותר באופן מובהק מאשר זיכרונות שהועלו ע"י חוש הראיה. הזיכרונות הללו, שהועלו ע"י חוש הריח, תוארו ע"י הנבדקים כמחזירים אותם אל האירוע עצמו בעוצמה רבה (4). אולי בשל תכונותיו המיוחדות של האוכל (ויותר מכך של דרך בישולו) שילוב חושי של מראה, ריח וטעם הוא הופך חיש מהר להזמנה לגעגוע. החיבור בין אוכל לגעגוע נזכר פעמים רבות בספרות. עוגיות המדלן טבולות בתה של מרסל פרוסט (בעקבות הזמן האבוד), מצליחות לברוא מחדש, ברגע המפגש שלהן עם הלשון, את כפר הילדות על בניניו ואנשיו.  הסופרים הסלאביים של המאה ה- 19 (גוגול, טולסטוי, צ'כוב, פושקין) השתמשו בתיאורים קולינאריים נרחבים כדרך לביטוי ביקורת חברתית, וכביטוי של זהות לאומית. הם השתמשו במאכלים ובישולם כדי לעורר תוגה למה שהיה ואיננו עוד. תיאור משתאות כפריים בפאתי אוקראינה שכללו  לחם, קבס, קאשה, פטריות מומלחות, עוגות פרג, דגים מלוחים, דייסות וקדרות תבשיל, אבטיחים, כיסוני פירות יער, וקומפוט של שזיפים בראו את דמותה של אמא רוסיה הישנה והטובה ועימתו אותה עם ארוחות אירופאיות דקדנטיות בפטרבורג שלוו בצדפות, גבינות ורוסטביף (5). את הגעגוע למולדת החקלאית, האהובה, שיחזרו הכותבים דרך שפע של מזונות, שייצגו שמחה, אחווה ורצון טוב.

היסטוריונים של הגעגוע מספרים שבמאות ה- 18 וה- 19 נוסטלגיה או געגוע הוגדרו כמחלה פיזית והפרעה פסיכיאטרית (6). הסימפטומים שנכללו בהפרעה כללו חרדה, עצב ואינסומניה. במחצית השנייה של המאה ה-20 נפרדה הנוסטלגיה מהגעגועים לבית והגדרתה התרחבה. היום רואים בה רבים רגש או מצב רוח חיובי מורכב הנוצר בעקבות רפלקסיה, אודות עצמים, אנשים, מאורעות, חוויות, או רעיונות הנתפסים כמחוברים לעבר. הגעגוע יכול להחוות כאינטנסיבי אולם לרוב הוא מתבטא במצב רוח חלוש יותר הצובע את חוויותיו של האדם. מצב זה יכול לכלול זיכרונות מהעבר או פנטזיות אודות זמן או מקום אשר לאדם לא היה קשר ישיר עימו. אותו זיכרון עבר אינו משקף בהכרח את המציאות של אותו עבר ולרוב מעוות באופן חיובי. התגובה הנוסטלגית מתרחשת כאשר אסוציאציה מסוימת מהעבר יוצרת מערכת קשרים חושית. מחקר מצא שאנשים מקשרים לחוויה הנוסטלגית תחושות כגון: חום, הנאה, הכרת תודה, חיבה ותמימות כמו גם משפחה, ילדות וחברים.גישות פסיכו דינאמיות ראו בתופעה זו רצון לחזור למצב התפתחותי קודם. אולי חוויות קולינריות רגשיות הן געגוע תמידי להזנה אימהית, מציאותית או מדומיינת? רצון לחזור למצב ינקותי מוזן? לא מפליא אם כך שבתעשיית המזון ובפרסום נעשה שימוש רב בנוסטלגיה וגעגוע לעידוד צריכה של מוצרים כאלה ואחרים (7). השימוש בגעגועים בתחום שיווק המזון מציף בימים אלו כל חלקת טלביזיה טובה וכל שטח פרסום, התרפקות שכזו על קוטג' או על שוקולד פרה משדרת לדעתי מניפולציה נוסטלגית דביקה כמו מסטיק בזוקה ללא עתיד. 

זהו אחד המוקשים המרכזיים של הגעגוע: הניסיון לשחזר את חוויות העבר מועד לרוב לכישלון. החוויה הנוסטלגית היא מתעתעת, מתוקה מרירה, שכן הזיכרון הנעים מעורבב בתחושת אובדנו של העבר ובהכרה שלא ניתן לחוותו מחדש. אולי נכון יותר להשתמש בגעגוע כהשראה לעתיד? לשאוב ממנו תשתיות להבנת עצמנו ומי שאנחנו היום. לברוא מחדש, דרך האוכל וניחוח בישולו, עולמות שאינם, אבל הפעם להתבונן בחיבה גם על מה שהכעיס ותסכל בתוך כמה רגעים של קסם.

מקורות:

1. Yeshurun, Y, Lapid, H, Dudai, Y & Sobel, N. (2009). The Privileged Brain Representation of First Olfactory Associations. Current Biology, Vol 19(21), 1869-1874.
2. Herz, R, S & Cupchik, G, C. (1992). An experimental characterization of odor-evoked memories in humans. Chemical Senses. Vol 17, p. 519-528.
3. Willander, J & Larsson, M. (2006). Smell your way back to childhood: Autobiographical odor memory. Journal of psychonomical Bulletin& Review. Vol. 13,(2), 240-244
4. Herz, R, S &. Schooler  J, W. (2002). A Naturalistic Study of Autobiographical Memories Evoked by Olfactory and Visual Cues: Testing the Proustian Hypothesis. University of Illinois Press
5. LeBlanc, R. (1999). Food, Orality and Nostalgia for childhood. Gastronomic Slavophilism in mid nineteenth- Century Russian Fiction. The Russian Review, Vol, 58 P. 244- 267  
6. Sedikides, C Wildschut, T, Arndt, J  & Routledge C. (2008).  Nostalgia Past, Present, and Future. Journal of the Association for Psychological Science.  17( 5) p. 304-307
7. Holak, S, L & Havlena, W, J. (1998). Feelings, Fantasies and Memories: An Examinatiuon of the emotional components of Nostalgia. Journal of Business Research. Vol. 42 p. 217- 226

ציר

רובנו זקוקים לודאויות מסוימות על מנת לנהל את חיינו, ציר כלשהו סביבו נוכל לבנות את היום-יום.  "השמש תזרח מחר בבוקר" של היתומה ההוליוודית אנני, ועבור רובנו עבודה, משפחה או בריאות. חוקרים טוענים שהאדם, ממש כמו התאים ממנו הוא מורכב, שואף להומיאוסטזיס, כלומר לסביבה יציבה, ובהעדרה הוא מרגיש אבוד. בשבועות האחרונים עלו אצלי שאלות לגבי יכולות ההתמודדות שלי עם עומסי החיים. הצורך לתמרן בין המשימות השונות והרצון להתמסר לכל אחת מהן באופן טוטאלי טילטלו את המערכת.  התחלתי לחפש דרכים לסייע למערכת לתמרן בין הדרישות ולאתר דרך להשבת הסביבה היציבה שאבדה וחזרה למסלול מאוזן יותר.

לבסוף, במקום ציר הוודאות המוכר שנשמט בחרתי לבשל ציר חדש.

הציר הוא תבשיל בסיסי המורכב מירקות שורש ועצמות (בציר בקר - עצמות בקר, בציר דגים - אדרות דגים, בציר עוף - עוף ובציר ירקות - המון ירקות) המתבשלים יחד זמן ממושך עד שמתקבל נוזל סמיך ויסודי שיהווה בסיס איתן לרטבים ומרקים בהמשך. לתוך הנוזל נשאבות כל האיכויות של המרכיבים.

רבים סבורים כי ציר הוא עניינן של מסעדות גורמה בלבד וכי הוא מסובך מדי עבור בישול ביתי. מתכונים רבים אף מציעים להחליפו באבקת מרק (וזה עלבון בפני עצמו). אולם המוצר המתועש והמעובד הזה אינו מזכיר בדבר את  טעמו המשובח של ציר אמיתי, או את תחושת הביטחון שהוא נוסך. לציר ביתי אמיתי שלל איכויות קולינאריות, בריאותיות, רגשיות וגם תכליתיות: ניתן להקפיאו במנות קטנות ולסמוך על החבר הנאמן הזה שיהיה שם בשבילנו, במקרר, בדיוק מתי שנזדקק לו.

לשם הכנת ציר אמיתי עלינו להתחיל בשלד. צולים את עצמות הציר בחום גבוה במיוחד, הצלייה משחימה אותן ואנו יודעים עכשיו בוודאות שהן מסוגלות לעמוד בפרץ. אל העצמות הצלויות אנו מוסיפים מגוון שורשים אשר התחשלו בלב האדמה, צברו שם מגוון רחב של מינרלים ויוכלו לייצב את התבשיל. הציר יקבל שורשים ארומטיים כגון סלרי, פטרוזיליה, בצל, כרישה, שום וגזר. בעודנו מוסיפים אותם לסיר ותוך בחישה מתמדת נזכר בדברים שחישלו אותנו; בתובנות ממשברים בעבר, בחברים שאספנו לאורך הדרך, במשפחה שיצרה אותנו ובמשפחה שיצרנו בעצמנו. נהרהר גם ביכולותינו המולדות (אינטלקטואליות, חברתיות, רגשיות) ונערבב גם אותן כדי שיותכו היטב לתוך התבשיל.

בהמשך נוסיף לציר יין אדום שיוסיף ניחוח ייחודי ויסייע לנו לגרד את תחתית הסיר מכל הטעמים שהצטברו בה. היין, ידוע בכך שהוא משמח לבב אנוש ופותח את חרצובות הלשון אולם גם לאחר שהתאדו אדי האלכוהול האחרונים הוא מותיר תחושת נינוחות ואולי אף לאות מסוימת אשר תשפיע על אופיו של הציר.  בשלב זה מומלץ להוסיף לציר גם מעט רסק עגבניות אשר יוסיף מתיקות וצבע עמוק. אט אט תתחיל רתיחה שתעלה מבטן הסיר, תרעיד ותטלטל את המרכיבים המצויים בו בקולות עזים של צלייה וניחוח חזק של חריכה.  הסיר יראה כאילו הוא עתיד לעלות על גדותיו ואינו יכול להכיל את הבעבוע. לרגע ידמה, אולי, כאילו כל הסיפור עומד בפני קריסה ושריפה באש הגבוהה. אל תיבהלו, זה השלב בו נרגיע את התבשיל בכמות נדיבה של מים. לאט, לאט, ללא בחישה, נוריד את האש, נביט בתבשיל ונראה שהוא נרגע מעט ומתחיל בתהליך של התחברות הטעמים. נסיים בהוספת זר תבלינים ("בוקה גרני" המכיל עשבי תבלין כמו תימין, מרווה, פטרוזיליה ועלי דפנה). אלו ייתנו ניחוח רענן ומנעד טעמים רחב יותר לתבשיל. רק עכשיו כאשר התבשיל כמעט מוכן, עבר בשלום את הטלטלה הקשה,  הוא יוכל לספוג אליו את הטעמים העדינים, האנינים של הזר הירוק אשר כהו ונעלמו בבעבוע העז.

עכשיו נותר לנו רק לחכות. ציפייה היא אמנם עניין לא פשוט לעיתים אך הציר זקוק לזמן, לפחות ארבע שעות, על מנת לעבד את כל המרכיבים, למצות את טעמיהם ולהפיק מהם את מירב היכולות. זמן - הרופא הטוב ביותר - מאפשר למבשלים להבין מול מה הם מתמודדים, לקחת נשימה עמוקה, לגייס את העזרה הדרושה, להתרגל למצב החדש ולבצע שינויים.    

שוקולד חלב עם אגוזים

עייפות, כן כן עייפות! ככה זה כשיוקצים בלילה עוד ועוד. עייפות כזו שמובילה ליעד אחד שאין בילתו- שוקולד. עדיף שוקולד חלב עם אגוזים שלמים אם שאלתם. איזו הצדקה יש לויתור העצמי הזה? מה יאמר על זה המשקל? תשלטי בעצמך! לוחשות הנשמות הטובות על אוזני.

אני מנסה להסביר שמדובר במשיכה תהומית, צורך פיזי ורגשי בילתי ניתן לעצירה.

עליה כזו ברמת הסוכר, תוך כדי בחישה לילית במטבח (תוכלו לקרוא על כך בפוסט אודות חטיף מעבר) גורמת לי לחשוב על הקשר בין אוכל לתפקודים גופניים אחרים וגם על המערכת המשולשת הכוללת את הגוף השכל (או מה שנותר ממנו) והנפש.

חיפרור קל בנושא גילה לי שמדובר בשאלה המעסיקה את האנושות מקדמת דנא. "הבעיה הפסיכו פיזית", כינה אותה ישעיהו ליבוביץ'. מסתבר שעד המאה ה- 17 שררה אחדות של הגוף והנפש, הראשון שביצע חלוקה ברורה בניהן היה הפילוסוף דקארט אשר חילק את העולם לשתי מהויות נפרדות ושונות, מהות חומרית ומהות מנטאלית. למהויות החומריות תכונות שונות: הן בעלות מיקום, מימדים, תכונות (כגון צורה וצבע). המהויות החומריות הן חיצוניות כל אחד יכול לראותן. לעומתן המהויות המנטאליות דוגמת המחשבות, התחושות, הרגשות, הזיכרונות והשאיפות  הן פנימיות, בגדר רשות היחיד של התודעה. "יכול להיות שאדע מה אתה חושב אבל אני לא צריך לדעת מה אני חושב, אני חושב, או אוכל לדעת שמשהו כואב לך אבל אני לא צריך לדעת שמשהו כואב לי, כואב לי".

השיח הפילוסופי הזה השפיע על התפיסות החברתיות והתרבותיות וכמובן גם על המקצועות העוסקים בתחום הטיפול. הגישה הדואליסטית המקדשת את עליונות הנפש או התודעה על הגוף היא הגישה הרווחת בשיח החברתי- תרבותי כיום. גישות טיפוליות וחוקרים רבים התייחסו לתהליכים והקשרים בין התודעה והגוף. לאיינג למשל מתאר את התהליך בו הגוף נדחה והנפש בעצם צופה בו מלמעלה. ואכן התודעה שלי (וגם אישי היקר) אומרים לי כל הזמן שהידידות שרקמתי עם השוקולד לאחרונה היא ויתור עצמי ושצריך להפסיק. 
ההפרדה ושלילת הגוף מתחילים כנראה בהנחה ש"אני" שוכן בתוך גופי ולא שאני הוא, הנחה שעומדת בסתירה לעובדה שלכולנו יש גוף וכל דבר שאנו עושים (לדבר, לחשוב, לשחק, לעבוד, לאכול או לישון וכו') אנו עושים עם הגוף, גופו של אדם גם מגדיר אותו ואת זהותו במישורים רבים. זהות אישית פירושה האופן בו אדם מגדיר, ממקם ומפריד את עצמו מאחרים. לכן, הדרך שבה אנו מתנהלים בתוך גופינו כל כך חשובה לעצמי שלנו ולזהותנו.  רוב האנשים בכלל לא מגדירים את  מערכת היחסים שלהם עם גופם  או אינם מודעים לה וחווים אותה רק בעת משבר גופני (ועייפות היא ללא ספק משבר גופני) או מחלה. בחיי היומיום אנשים מניחים כי הם שולטים בגופם בכל מיני דרכים, דיאטה למשל... וכך העלו את הסובבים אותי את האפשרות שכדאי לפנות לייעוץ בנושא ההתמכרות לשוקולד.

אתם עוד איתי?

אחד התחומים המייצגים באופן בולט את הדיאלוג הדואליסטי בין הגוף לנפש הוא נושא התזונה והאכילה. בהיותן יומיומיות הן מחברות היבטים תרבותיים, רגשיים, פיזיים, רפואיים, כלכליים וקוגניטיביים ומהוות נדבך משמעותי בסדר היום שלנו ושל משפחותינו ויש להן השפעה רבה על איכות החיים שלנו. אולי מפני שהעיסוק באוכל הוא יומיומי כל כך או מפני שהוא אקוטי כל כך להישרדות, תחום התזונה, חשוף ביותר ופגיע לשינויים של החברה והתרבות המודרנית. מייקל פולן עיתונאי ניו יורקי, שואל איך הגענו למצב שבו אנו שואלים אנשי מקצוע מה עלינו לאכול? איך הגענו למצב שאנחנו לא יודעים לבד? הוא מנסה להסביר את התופעה בכך שלאורך ההיסטוריה האנושית, כאשר היתה אחדות גופנפש,  לא היה צורך בייעוץ מקצועי בשאלה זו. הגוף הוא שקבע! אם בכל זאת עלו שאלות הקשורות בתזונה הייתה זו התרבות המקומית אשר קבעה מה נאכל? מתי? עם מי? כמה? ובאיזה סדר? בדורות האחרונים התרבות, בהשפעת הגישות הדואליסטיות המפרידות בין הגוף לנפש,  איבדה חלק ניכר מסמכותה לטובת המדע, גם בנוגע לתפריט. האכילה המודרנית והמדע שהתפתח סביבה בסיוע התקשורת, מדגישים כי מה שחשוב הוא לא האוכל אלא המרכיב התזונתי (nutrient). כלומר אני לא באמת אוכלת שוקולד כי אם פחמימות וגלוקוז  (yeh right). מרכיבים תזונתיים הם קונספט בלתי נתפס ובלתי מובן עבור רובינו ולכן אנו זקוקים לעזרה מקצועית על מנת להחליט מה לאכול.  גם תפקידם של החושים, אשר סיפקו בעבר אינדיקציה מספקת מה ראוי למאכל ובריא ומה לא התערער. המעבר לאכילת מזונות מעובדים ורבים בתמציות טעם וריח הביא לעולם מגוון מזונות "שקרניים" אשר אינם מאפשרים עוד אמון בחושים ובתשדורות שהם מספקים. שוקולד לייט? איכס! דרך חשיבה מצומצמת, "מדעית" ומפרקת שכזו אודות התזונה, מנסה להשכיח את העובדה שאנשים אוכלים ממגוון סיבות, לא רק לשם מילוי צורך ביולוגי של רעב ושובע אלא גם לצורך הנאה, הפגת מתח, תחושת קהילה, משפחה, רוחניות, קשר עם הטבע וביטוי של הזהות האישית.

כמה חוקרים חביבים דוגמת פולן, לופטון או צ'מברליין, מציעים להרחיב את ההתייחסות לסוגיות התזונה והאכילה. הם מציעים לראות בכניסתו של האוכל אל הגוף כהזדמנות לערבוב בין הגוף לעצמי, בין החלקים הפיזיים והתודעתיים. רואים באוכל גורם מתווך באמצעותו, דרך שערי הפה נפתח הגוף לקבלת העולם החיצוני פנימה. האוכל הבא מהחוץ הופך במקביל לחלק של הגוף ולחלק של האני.  

לופטון למשל טוענת כי הניסיון להפריד את המזון, הפיזי והקונקרטי, מהקונטקסט החברתי רגשי שלו מופרך מיסודו "לדוגמה: תזונאים טוענים שתינוקות מפגינים נטייה להעדפת חומרים מתוקים שנראה שהיא ראשונית ומוטבעת גנטית. אולם, מראשית קיומו של התינוק חוויית האכילה ויניקת חלב האם המתוק מעורבת גם בחום גופני, מגע של עור בעור, חשיפה לריחה של האם, ולקולות שהיא משמיעה. מתיקותו של החלב משמעותה טוב, ועונג לא רק בשל טעמו כי אם בשל כל התחושות הנקשרות אליו" ( ציטוט מדויק מע"מ 7).  עוד טוענת לופטון כי באמצעות הדיון בסוגיות אכילה בשילוב עם חוויות חושיות גופניות אנשים מבינים את עצמם, את גופם ואת מערכות היחסים שלהם עם סביבתם. כלומר מערכת היחסים האינטימית שלי עם השוקולד כנראה מייצגת אוסף צרכים,  רגשיים וגופניים המקבלים ביטוי קונקרטי של טבלת שוקולד!

בטיפול בבישול אנו מעלים את סוגיות האכילה הללו למודעות ומתייחסים לאכילה בהקשר הרחב ביותר שלה כצומת של צרכים ביולוגיים כאלה ואחרים, של סיפוק תחושת ביטחון, תשתית היכולת ליצירת קשר וחלק מהזהות שלנו ומתפיסת העולם שלנו. ממשק זה של צרכים גופניים ורגשיים הופך את המזון לצומת בלתי-דואליסטי מובהק, בו בעת למהות קונקרטית וסימבולית, גוף ונפש.

מי שרוצה לקרוא עוד בנושאים האלה מומלץ לקרוא את 

1. ליבוביץ, י, כהנמן, ד. יובל, י (2005). נפש ומח יסודות הבעיה הפסיכופיזית. מכון ון ליר הקיבוץ המאוחד. ירושלים.

2. Kendler, k. (2001). A Psychiatric Dialogue on the Mind-Body Problem. 
American Journal of Psychiatry (158). 989-1000.

3. Corrigall, J, Payne, H & Wilkinson, H. (2006). About A Body: Working With The Embodied Mind In Psychotherapy. Routledge  London; New York

4. Nettelton, S, Watson, J ED (1998). The Body In Everyday Life. Routledge London; 
New York

5. Charmaz, K. (1995). The Body, Identity, and Self: Adapting To Impairment , 
Sociological Quarterly, 36:4 p.657

6. Orbach, S. (2009). Bodies. New York, NY: Picador

7. Chamberlain, K. (2004). Food and health: Expanding the agenda for health psychology. 
Journal of Health Psychology, 9(4), 467–481.

8.   Pollan, M. (2008). In Defense of Food. An Eater's Manifesto. The Penguin Press. USA. Inc. 

9.  Smith, J.L. (2002). The Psychology of Food and Eating. A Fresh Approach to Theory and Method. Palgrave NY

10.  Merleau-Ponty, M. (1962). Phenomenology of Perception, New York, NY: 

The Humanities Press.

11.   Lupton, D. (1996). Food the body and the self. London, UK: Sage

12. Lyons, A. & Chamberlain, K. (2006). Health psychology: A critical introduction. 
New York, NY: Cambridge University Press.

ההיסטוריה של הבישול

השבוע נתקלתי במאמר מעניין שפורסם בעיתון הארץ אודות מחקר שנעשה באונ' הרווארד אודות התפתחותו של הבישול בעידן הפרה היסטורי. המאמר נשען על מאמר שפורסם בעיתון ה- Guardian הבריטי. המאמר מצביע על חשיבותו של הבישול להתפתחותו של המין האנושי.

ניתן להסיק מכך, ויש מחקרים רבים שטוענים כך, שהפעולה של בישול הינה פעילות חיונית לאדם ומסייעת לו לשרוד בתנאים סביבתיים משתנים. בישול רגשי מודע יכול, אם כך, לסייע גם לנו בעידן הנוכחי להתמודד עם מגוון שינויים שמתחוללים בחיינו ובחיי משפחתינו. בטיפול בבישול אנו לומדים לעשות זאת.

לינק לכתבה ב"הארץ"

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1239347.html

לינק למאמר המקורי באנגלית באתר ה-Guardian

http://www.guardian.co.uk/science/2011/aug/22/cooking-origins-homo-erectus

קריאה נוספת מומלצת למתענינים (ניתן להזמין אותם באמזון, אני מצאתי אותם שם)

ספר המתאר מחקר ארכיאולוגי מקיף אודות מדורת השבט והתפתחות הבישול סביבה -

Jones, M. (2007). Feast. New York, NY: Oxford press

ספר נוסף עליו מבוסס המאמר -

Wrangham, R. (2009). Catching fire - How cooking made us human. New York, NY: Basic Books

לא דיברנו עוד על ארוחה, ולא טעמנו את שבחה

המודעות לאכילה בריאה יותר עולה בשנים האחרונות ואנשים רבים עושים מאמץ לפתח הרגלי אכילה אשר יובילו אותם לבריאות טובה יותר. עיקר המאמרים והעיסוק בתחום זה עוסקים במחירים התזונתיים הבריאותיים – פיזיים שאנו משלמים על אכילת מזון מהיר, מעובד ועתיר בסוכר. אולם, אנחנו פחות מודעים למחירים הרגשיים והחברתיים שאנו משלמים על אכילה כזו וזהו נושאו של מאמר זה. אין הכוונה לנזוף או לנופף באצבע מאשימה כי אם רק לשפוך אור על חלק מהתופעות שקרו לנו ואיתן אנו מתמודדים היום. ולספק כמה רעיונות לגבי מה ניתן לעשות בעניין

כוחות שוק כלכליים חזקים ותנועות אידיאולוגיות הובילו, החל מסיומה של מלחמת העולם השנייה, לתהפוכות  משמעותיות במזון שאנו אוכלים ובאופן שבו אנו אוכלים אותו. היריעה קצרה מלסקור את כל הגורמים המעורבים אך נזכיר את עלייתה של התנועה הפמיניסטית שדרשה לשנות את חוקי המשחק הקיימים ואת חלוקת התפקידים בין גברים ונשים, את כניסתן של תעשיות המזון המעובד והמהיר אל תוך הבתים,  את עלייתן של תוכניות הבישול בטלוויזיה, את המהפכים בספרות הבישול, את עלייתן של מסעדות הגורמה ובתי הקפה ואת כניסתן של רשתות המזון הגדולות אשר החליפו את המכולת השכונתית ואת הירקן. 

כניסתן של נשים לשוק העבודה הכללי הינו עניין מבורך וחשוב, אולם שינוי זה במערך הכוחות  דורש מאיתנו הנשים לוותר על כמה מהתפקידים המסורתיים שהיו לנו, דוגמת הבישול. האמנם? תעשיות המזון היו כמובן יותר מנלהבות לסייע לנשים לבצע את הפרידה הזו בהציגן מגוון מזונות מעובדים, חצי מוכנים המחייבים השקעה מעטה בלבד בהכנת ארוחה משפחתית למי ששבה מיום עבודה ארוך ומתיש. התקשורת  והגישות הבריאותיות הטרנדיות המשתנות חדשות לבקרים,  דחפו את השינויים הללו קדימה. נראה כי מדובר בפתרון פלא הנותן מענה לצרכי השוק ולצורכי המשפחה המשתנים. אך השינוי הזה מכיל מגוון מחירים שלחלקם אנו מודעים ואילו לאחרים הרבה פחות. הנזקים של חומרים משמרים או העדר ערך תזונתי אמיתי למזון מוכרים לרובינו אולם מה לגבי נזקים רגשיים וחברתיים.

חוקרים אשר בדקו את התפתחותה של הנפש האנושית ואת היכולת שלנו לפתח קשרים העלו את האפשרות שהתפתחות זו  ויכולות אלה, נוצרות דרך חוויות האכילה וההזנה הראשוניות של האם והתינוק. דונאלד ויניקוט ומלאני קליין הציגו את תיאורית יחסי האובייקט בה תיארו איך תינוקות, באמצעות חוויות היניקה והאכילה הראשונות,  מפתחים את האמון הבסיסי בעולם, את היכולת לראות אנשים אחרים כשלמים ומורכבים ואת היכולת לפתח זהות עצמאית תוך הפנמה של דמות האם. התבוננות רחבה יותר על תיאוריה זו אל  מעבר  לחודשי ההנקה הראשונים של התינוק,  תחשוף את  הפוטנציאל האדיר הגלום בחוויית הקשר המיוחדת שיכולה להיווצר דרך אכילה והזנה.  החוויה הזו חשובה לילד אך לא פחות מכך להורים.

כלומר, ארוחה אמיתית שבושלה ע"י הורה (אם או אב לצורך העניין) יש בה  מסר נוסף לילדים. מסר של השקעה, של חשיבה ותכנון, של קשר, של מציאת זמן ופינוי לוח הזמנים למטרת הזנתם של בני הבית (פיזית ורגשית כאחד), מסר של דאגה וטיפול. מסרים שכאלו מחוזקים גם ע"י אכילה משותפת של בני הבית סביב שולחן תוך כדי שיחה. ארוחה קפואה שחוממה במיקרוגל אינה משדרת את המסרים הללו ולכן גם קל יותר ל"חפף" אותה מול הטלוויזיה, בזמנים שונים לכל אחד מבני הבית.

הכנסתן של ארוחות משפחתיות לתפריט המשפחתי אינה חייבת להיות עניין יום יומי ובמאמץ קל ניתן יהיה להכניסן לפחות מספר פעמים בשבוע (זהירות, זה ממכר!) כדאי לחלוק את ההכנות בין ההורים, לשתף גם את הילדים בהכנת הארוחה ועריכת השולחן, להזמין חברים (גם של ההורים) ולבשל את הארוחה יחד איתם ולהפוך את העניין ממטלה מעיקה לזמן איכות משפחתי.  

העולם המודרני הדורשני מאלץ אותנו לבלות פחות זמן בבית, פחות זמן בעיסוקי פנאי של עצמינו ופחות בקשב לענייניהם של בני הבית. את רוב הנשים זה מפגיש עם גלים של רגשות אשם (נדמה לי שהאבות שבחבורה מצליחים לחמוק יותר טוב מהצונאמי הזה). רגשות האשם האלה, מעבר למעמסה הרגשית הכמעט בלתי נסבלת שהם יוצרים אצל האמהות, מביאים אותנו לעיתים לבצע פעילויות פיצוי לילדים על אבדן הזמן המשותף ותשומת הלב. הפיצויים מקבלים צורות שונות, חלקם חומריים: עוד משחק, עוד ממתק, עוד צעצוע או פריט ממותג וחלקם רגשיים: העדר גבולות, כניעה לסחטנות רגשית וכו'.

הלוואי ויכולתי להציע פתרונות גורפים למיגור רגש האשם או למציאת איזון נכון יותר בין עיסוקי החוץ והצורך בהתפתחות אישית ומקצועית לבין צרכי הבית. אני כן מאמינה שלמזון, בישול וארוחה משפחתיים יכול להיות תפקיד מאזן. אנשים מחפשים לצור "זמן איכות" עם ילדיהם. זמן שאינו כולל מרדף להכנת שיעורי בית, דאגה למקלחות, סידור החדר, הסעות לחוגים וחברים או אכילה. אני שואלת את עצמי האם יתכן שכל הפעולות שמשמען טיפול בילד אינן "זמן איכות" איתו? הלא עם תשומת לב וקשב דווקא בפעולות היומיומיות האלה אנו נחשפים לחוויות של הילד, לתכונותיו, לקשרים שהוא יוצר, לתסכולים שלו ויכולות ההתמודדות איתם, לאישיותו הייחודית. קטונתי מלברוא פה דמות הורה אידאלי שמסוגל או לרוב, מסוגלת, לחלוש על כל הפעילויות האלה ברוב קשב וסבלנות אולם אני כן מזמינה אתכם לבחון מחדש את נושא הארוחה המשפחתית ובישולה. רוב הילדים אוהבים מאוד לעזור להורים במטבח, הם אוהבים את האחריות ותחושת הבגרות שזה מעניק והם אוהבים את האפשרות ליצירתיות שיש בבישול. הורים צריכים להכין משהו לילדיהם לאכול כמעט כל יום, נכון?  אז אנחנו כבר נמצאות במטבח למה לא לנצל את זה?

רוב האמהות "מתקתקות" ארוחה בזריזות כדי לא לפגוע ב"זמן האיכות" עם הילדים. שעה של עבודה משותפת במטבח עם כל הילדים יחד או כל פעם עם אחד מהם יכולה לחשוף את ההורה לעולמו הפנימי של הילד לא פחות ואולי אף יותר מפעילויות נוספות המוגדרות כ"זמן איכות".

כוונות טובות יש לכולנו אך לעיתים הביצוע שמתחיל בהתלהבות נמוג תוך שבוע שבועיים במירוץ היומיום. לכן אני מציעה להכניס את הפעילות שמשהו קבוע בלו"ז כן, כן, יום ג' ארוחה משפחתית +הכנה משותפת. ממש כמו חוג. הילדים יוכלו לצפות לזה וגם לדעת שזה באמת קורה. אפשר ללכת איתם לסופר לקנות את המוצרים (שילוב של מטלה שצריך לעשות עם זמן משותף), אפשר לתת להם לתכנן את מה שיוכן מראש בעצמם, לדפדף בספרים או באינטרנט בחיפוש מתכונים, אפשר להכין מנות משפחתיות קבועות וגם אפשר להתנסות יחד במנות חדשות ומפתיעות. גם אם אינכם טבחים מהוללים,אז מה? ילדים יכולים לחוות גם את ההורה כמנסה וטועה, מאלתר ומתבלבל, בקיצור אנושי ומתמודד. אפשר להחליט שכל פעם בוחרים בחנות מוצר חדש שלא מכירים ומנסים אותו יחד (זו גם דרך לעודד אכילה פחות סלקטיבית ומצומצמת אצל ילדים). ניתן להתמקצע בקישוט הצלחות גם בארוחה פשוטה של חביתה וירקות. אפשר מידי פעם להזמין אורחים (סבים דודים או חברים) שיתרשמו ויפרגנו לנו.

סביר להניח שיהיה קצת בלגאן במטבח אל תתרגשו מזה כל כך. אני ממליצה לשתף את הילדים גם באחריות כלשהי לניקיונות אחרת תתקשו להתמיד. זו אגב הזדמנות נהדרת לחזק אצל ילדיכם יכולות מטה- קוגניציה כגון תכנון וארגון, עבודה מסודרת במרחב, חלוקת משימות ופעילות על פי סדר, קואורדינציה, גם הבלגאן יפחת בהדרגה. הכי חשוב, זו הזדמנות לפתח חשיבה יצירתית (ארחיב על חשיבות היצירתיות בפוסט נוסף).

אל תתייחסו להכנה המשותפת כמפגש דידקטי, ואל תכבידו ראש! תיהנו גם אתם, תשתתפו בצחוקים ואפילו מרחו קצת שוקולד אחד על השני, הכתמים ירדו בכביסה אבל חוויית הביחד תשאר. 

בישול רגשי על קצה המזלג

החל מימי חייו הראשונים של התינוק ,הוא משתמש  באוכל לא רק כדי להשקיט את תחושת חוסר הנוחות העמומה המכונה רעב ,אלא, גם כדי לצור קשר עם סביבתו. אכילה, על כל  מערכות הקשרים הנוצרות סביבה וההנאה הארוטית המתלווה אליה, עוזרת לו לבנות חלקים מרכזיים באישיותו ובעולמו הרגשי. 

תיאורטיקנים שניסו להסביר את פירמידת הצרכים האנושית מיקמו את המזון בבסיס הפירמידה מתוך הנחה שבהעדרו לא ניתן לפתח חיים אינטלקטואליים ורגשיים משוכללים  ובלעדיו הגשמה עצמית אינה אפשרית (וכבר במלה הגשמה מגולמת פירמידת הצרכים הזאת המקדימה את הגשמי למופשט). בישול רגשי הוא שיטה טיפולית המניחה אף היא שהעולם הרגשי אינו מנותק מהעולם הגשמי. סוג עבודה כזה מתחיל במבט אחר בחומרי הגלם , ממשיך בשיטות בישול ייחודיות  ומתייחס לאדם האוכל ולקרובים אליו.  כך ניתן גם להשביח את התבשיל וגם לטפח את הנפש.

קחו למשל את העגבניה, חומר גלם שכבר שמו מרמז  על כך שהוא הרבה מעבר לסתם מאכל.

אליעזר בן יהודה רצה לקרוא לה בדורה (עברות של הבנדורה הערבית).אולם, השם עגבנייה שהוא תרגום של שמה האירופאי "תפוח אהבה" השתרש במחוזותינו. בן יהודה פשוט לא יכול היה לשאת את גסותה המתפרצת של המילה, אסר לנקוב בשמה בביתו והסמיק, ממש כמותה, בכל אזכור שלה. למרות זאת, "תפוח האהבה", חשקנית שכמותה, הפכה לבת בית במטבחנו הישראלי חם המזג ואנשי העליות הראשונות אף כתבו  שירים לכבודה.  בימים אלו של ראשית הקיץ היא עוגבת עלינו מכל פינה: השף אייל שני מתנה איתה אהבים בטלויזיה וניתן לפגוש אותה  בשוק כאשר היא יושבת על הטריבונה עם חברותיה, עגלגלה, סמוקה כאילו קצת התאמצה, רכה במידה, שזופת שמש, עורה מתוח ומבהיק, נגיסה מקליפתה הדקיקה, עלולה לשחרר פרץ מיצים מתוק ובלתי נשלט. רק כדי לא להתבלבל, חשוב להדגיש שכל השבחים הללו מורעפים רק  על עגבניית שמש אמיתית, לא על "ילדה טובה חממה" שכולה בית ספר לנימוסים, עושה עיניים אבל אף פעם לא מתמסרת באמת.

מומחים לתזונה משבחים את השפעתה על בני המין הגברי (הליקופן שבה מגן על הערמונית מפני סרטן) כפי שהיא מרטיטה את הלב וגורמת לריגושים, כמו כל מושא תאווה, היא גם משחררת חסימות ועוזרת לדם לזרום בחופשיות. כמות נכבדה של ליקופן אף מגינה מפני נזקי השמש הישראלית הקופחת. וכך גם ג'ינג'ים חובבי עגבניות יכולים להתגונן מפני כוויות.  לעגבנייה רומן ממושך עם שמן הזית, המצליח להוציא ממנה מגוון של טעמים וניחוחות ומחדד את תכונותיה הבריאותיות (ברוטב עגבניות מבושל בשילוב שמן זית מגיע הליקופן לשיא יכולותיו).

 כיוון שבבישול רגשי עסקינן, העגבניה היא הזדמנות מצוינת לאכילה ובישול חשקני. בעיקר ברגעים בהם שגרת היום-יום מאיימת לקבור אותנו בצרות של חול, או כשענייני בריאות טורדים את מנוחתנו ונראה כי "מה לנו ולחשק?"  דווקא אז יש להביט בה, בעגבניה ולהתמסר לכל החשקים האבודים. ראשית יש להביט ביופיה וללטף אותה היטב תוך כדי שטיפה. מומלץ להרהר בחשקינו החבויים תוך בחישת התבשיל ורחרוח בו. זה הזמן לתהות  איך ויתרנו עליהם? לאיזו פינה דחקנו אותם? כדאי לתת להם לפרוץ ולבעבע במחבת ובמחשבה, להציע ליקרים לנו לטעום, אולי יוסיפו תבלין כלשהו או חשק קטן משל עצמם ולבסוף לבלוע אותם יחד בתאווה גדולה ולהבטיח שלעולם לא נפרד מהם שוב.

מתוך אתר cookeat צילום: דניה וינר

הקדירה הבריאה קבוצה למתמודדים עם מחלת הסוכרת

צילום: סיגל בוחבוט

קבוצת טיפול בבישול למתמודדים עם מחלת הסוכרת
קבוצת הבישול, הקדירה הבריאה, הינה קבוצה המשלבת בישול מעשי עם שיחה והדרכה בנושאי תזונה בריאה עבור אנשים המתמודדים עם מחלת הסוכרת. קבוצת הבישול משלבת מתן ידע במגוון נושאים תזונתיים, נותנת כלים מעשיים, מסייעת לארגן סדר יום אישי סביב אכילה בריאה וטעימה, משלבת ארוחות לכל המשפחה ומאפשרת תמיכה והתמודדות עם מגוון קשיים ושאלות המתלווים למחלה. הקבוצה כוללת התנסות אישית חווייתית של המשתתפים בבישול ושיחה וכמובן לסיכום 'סעודה' ממעשה ידי המשתתפים.
הקבוצה מונחית ע"י לימור בן חיים (דיאטנית קלינית המכון האנדוקריני המתמחה בעבודה עם חולי סוכרת) ואילת ברק.
מספר מפגשים :8 אחת לשבועיים משך מפגש : שעה וחצי
במכון אנדוקריני – מגדל האשפוז קומה 13
הרישום אצל יפית במזכירות המכון- 03-6973732

שילוב בישול בטיפול- לימודים

פתחנו את ההרשמה לשנת הלימודים הבאה :)
אני מזמינה אתכם, אנשי טיפול: עובדים סוציאלים, מרפאים בעיסוק, קלינאי תקשורת, פסיכולוגים, מטפלים באמנות, דיאטניות קליניות ומורים לחינוך מיוחד העובדים בבתי ספר לחינוך מיוחד (לא כמורים בכיתות שילוב בחינוך הרגיל) להצטרף אלינו לקורס שילוב בישול בטיפול.
הקורס מתקיים זו השנה השלישית במסגרת היחידה ללימודי המשך בבית הספר לריפוי בעיסוק באוניברסיטה העברית בירושלים.
הקורס כולל שיעורים תיאורטיים במגוון נושאים החל בתיאוריות אישיות, תזונה, הנחיית קבוצות וטיפול באמנות והתנסות מעשית במטבח.
כדי להצטרף ניתן לשלוח קורות חיים לג'רי האן מרקוביץ' מנהלת היחידה ללימודי המשך jerihahnmarkowitz@gmail.com

קבוצות תזונה ובישול בחסות האגודה למלחמה בסרטן

קבוצת תזונה ובישול בריא לחולי סרטן ב- Wellness Community מרכז תמיכה לחולי סרטן ובני משפחתם הפועל בחסות האגודה למלחמה בסרטן.

צילום: סיגל בוחבוט

אף אחד לא בוחר לחלות במחלת הסרטן, אבל, לאחר ההתמודדות הראשונית אנחנו כן יכולים לבחור לבנות לעצמינו שגרת חיים  חדשה, בריאה יותר.

התפתחות הטכנולוגיה הרפואית, מציאתן של תרופות חדשות ושיפור הטיפול הרפואי שיפרו את אחוזי ההחלמה ממחלת הסרטן אולם, הפכו את ההתמודדות עם מחלת הסרטן לארוכת שנים, "כרונית". המפגש עם מחלת הסרטן, טיפולים מורכבים ואינטראקציה עם צוות רפואי מעורר אצל רבים תחושה של בלבול וחוסר שליטה. רגשות אלו  מתעצמים על רקע העדר ידע ומידע סותר בתחומים רבים בהם תחום התזונה והבישול הבריא.

הדברים הללו ודאי מוכרים לכם ולכן במאמר זה נעסוק בדרכים לשמר ולשפר את איכות החיים בזמן ההתמודדות עם המחלה. החדשות הטובות הן שיש הרבה מה לעשות בתחום הזה, ב-wellness community, מרכז התמיכה בו אני עובדת אנו מאמינים בלקיחת אחריות ושותפות בתהליך ההחלמה. אנו מתמקדים במתן כלים לחולים, מחלימים ובני משפחה כדי שיוכלו להיות  אקטיביים יותר ושותפים פעילים בדרך להחלמה. אחד הכלים שפיתחנו במרכז הוא קבוצת תמיכה המשלבת בין הגוף והנפש. אני (אילת), והדיאטנית לימור בן חיים  מנחות יחד קבוצה לטיפול דרך בישול.

בישול בריא יותר הוא דוגמה מצוינת לאקטיביות ולשיפור איכות החיים - מזון בריא נתפס לרוב כלא טעים, יקר, מחייב מאמצי בישול כבירים וידע ייחודי. בקבוצת הבישול אנו הופכים את הבישול היום יומי לבריא וטעים. מתאימים את המזונות הבריאים לאורח החיים, מפשטים את דרכי ההכנה והופכים את האכילה הבריאה והבישול הבריא למשהו נגיש ואפילו כייפי.

עבור המתמודדים עם מחלת הסרטן נושא הבישול והאכילה עשוי להיות עניין מורכב בשל מגוון סיבות (שינויים במערכת העיכול בשל טיפולים, בעיות שונות במעי, חוות דעת סותרות לגבי מה מותר ומה אסור לאכול וכדומה) לכן, כדאי וחשוב לקבל מידע ולהעלות את הסוגיות האלה על מנת למצוא פתרונות, לשמוע איך מתמודדים אחרים הנמצאים באותו מצב ולשפר את ההתנהלות היום יומית. קבוצת הבישול נותנת מענה ומקום לשאלות הללו.

העיסוק בבישול הינו חוויה של משחק בחומרים, יצירה, ריחות צבעים וטעמים. חווית יצירה היא חוויה אקטיבית, פעילה ומייצרת תחושת ייחוד ומשמעות. יצירה והתחברות ליצירתיות עוזרת לאדם לפתח ולהרחיב את היכולת להתמודד עם מצב נתון, לראות ולצבוע אותו בדרכים נוספות. על כן, פיתוח הכישור הזה אצל חולי סרטן המתמודדים עם מצבים קשים ומסובכים על בסיס יום יומי הינו חשוב.

איך כל זה מתבצע? מפגשי הקבוצה מתקיימים אחת לשבוע במשך 10 פגישות בתוך מטבח. המנות הנלמדות בקבוצה נבחרו על בסיס 10 המזונות הבריאים (אותם הגדיר ה- FDA ). כל מנה מאפשרת שיחה על נושא מסוים בתחום התזונה וניתן ידע רלוונטי נרחב ע"י לימור (הדיאטנית). מכאן ממשיכים לחלק מעשי (בהנחייתה של אילת) של בישול המנות והתנסות אמיתית בהכנתן. ניתן ידע רב לגבי אופי חומרי הגלם, עונתיות, טכניקות בישול ייחודיות וגם נושאים פרקטיים כגון איפה קונים? ואיך יודעים שמוצר טרי? תוך כדי ההכנות מתפתחת שיחה חופשית בין משתתפי הקבוצה על התמודדויותיהם סביב המחלה ומתן תמיכה הדדית.

ב- Wellness community ניתן למצוא דוגמאות נוספות רבות לפעילויות שתפקידן שיפור איכות החיים. פעילות גופנית מותאמת למתמודדים עם המחלה (יוגה, צ'י קונג, פלדנקרייז או פילטיס), מגוון רחב של הרצאות להעשרת הידע, פעילות של יצירה ואמנות וכן קבוצות תמיכה לחולים ובני משפחה אשר מספקות ליווי וכלים להתמודדות עם היבטים רגשיים של המחלה וההחלמה.

           

הקבוצות מתקיימות במרכזי התמיכה "חזקים ביחד" (The wellness community) בגבעתיים ובעפולה ובמרכז התמיכה של האגודה למלחמה בסרטן בחיפה, המקיימים פעילויות נרחבות לטובת חולי הסרטן ובני משפחתם. הקבוצות מלוות במחקר המתקיים בשיתוף אונ' ת"א. כל הפעילויות במרכז (כולל קבוצת הבישול) ניתנות לחולים ללא תשלום!

ניתן לצור קשר בטלפון: 03-7315097 (תמי רכזת הפעילות) ופשוט להרשם. קבוצות נפתחות אחת לשלושה חודשים.

קישור לאתר של מרכז התמיכה לפעילויות נוספות- www.twc.org.il