שעה פנויה

 "הבת שלי חולה, כנראה דלקת גרון" כתבה לי ס' המטופלת שלי בהודעה חפוזה לנייד.

 "אנחנו בדרך לרופא, נאלצת לבטל את הפגישה שלנו"

 "תרגישו טוב!" השבתי

הצטערתי שלא תבוא, אני אוהבת את ס'. היא אישה חכמה ומלאת תשוקה לאוכל ובכלל.

 התפנתה לי שעה באמצע היום.... מעט מידי זמן לסידורים, יותר מידי זמן שיתבזבז כך סתם ואני כבר גם ככה במטבח.

הקטנה ביקשה ניוקי לפני כמה ימים, היא ממש אוהבת ניוקי. לא, לא את אלה הקנויים, תודה! ניוקי של הבית.

מי זה הבית? בואו נקרא לילד (או לילדה) בשמם- ניוקי של אמא.

אבל אמא לא מספיקה. ניוקי זה פרוייקט, זה המון עבודה, זו התקצ'קצ'ות, זה פעצ'קרעיי זה דביק ומלכלך והמון כלים לשטוף.

הקטנה אמנם קטנה, אבל שועלה ואני חושדת שבתוך תוכה זו בדיוק הסיבה שהיא כל כך אוהבת ניוקי.

כי צריך לחשוב מראש ולהתכונן עם תפוחי האדמה הנכונים

כי צריך לבשל בדרך מאוד מסויימת ולייבש היטב

כי צריך למעוך ולהשקיע המון כוחות כדי שיצא חלק חלק

כי צריך להוסיף קמח רק כמה שלוקח בעדינות, מחשבה, רגש אפילו לא טיפה יותר מידי

כי צריך לגלגל אותם אחד אחד באצבעות

שכל אחד מהם יקבל דיגדוג קטן

כי תמיד יש כמה רגעים של חרדה כשהם קופצים לסיר המים הרותחים שלא יתפרקו (עדיין לא פיתחתי עמידות לענין הזה)

כי זה ממש מרגש לראות אותם צפים כמו עננים שמנמנים ולדוג אותם. לנשום לרווחה- הצליח!

כי היא רוצה את תחושת ההשקעה, את מה שלא בא בקלות, את הצורך לפנות זמן גם כשאין, את הירידה לפרטים.

זה בדיוק מה שהיא רוצה לאכול!

אבא יכין את הרוטב...

רגע לפני שהחופש נגמר

רגע לפני שנגמר החופש הגדול אני עסוקה בהתארגנויות לקליטה של הילדים במסגרות.

מי מלווה איזה ילד לאיזה גן? מי אוסף ומתי? מה צריך להכין? כמה טוב שאפשר להשליך את עצמך על אירגון ואופרציה בכדי להשקיט את הדאגות והחשש.

יחד עם כל ההתארגנות וההתרגשות שאופפת את הבית, נזכרתי בפוסט שכתבתי מזמן מזמן אודות "חטיף מעבר" (קישור לפוסט- חטיף מעבר). אותם חטיפים שהכנתי לביתי התינוקת שהחלה את דרכה אצל המטפלת.  "חטיפי המעבר" שינו צורה והפכו לכריך בקופסת אוכל. בגן של הקטנה יש תוכנית הזנה (ארוחת הבוקר מוכנת על ידי צוות הגן באופן אחיד לכל הילדים) כך שהכריכים הביתיים הם רק בימים הראשונים של השנה עד שהמערכת תתחיל להתניע. זה לא נורא, ימי המעבר האלה משגרה של חופשה, בית והורים צמודים לשגרת גן אינטנסיבית הם בדיוק הימים בהם "כריך מעבר" (הווריאציה הבוגרת של חטיף מעבר) נדרש כל כך.  את הכריך מכין לרוב אבא שלה (גם אבא שלי הכין לי כריכים מופלאים לאורך שנות בית הספר), עם חביתה טריה בלחמניה וירקות שהיא אוהבת חתוכים בשקית נפרדת. בשעה 10:00 תפתח הקטנה את הקופסה שלה בשולחן בגן ותריח את הריח שאפף את הבית בבוקר לפני שיצאה, תנגוס ביס של בית, ותתמלא בחיבוק הורי.

לילדים גדולים יותר, שהולכים לבית הספר וכבר יודעים לקרוא הכריכים האלה משמעותיים לא פחות. אם תצליחו לשים את הציניות בצד, ניתן לצרף אליהם פתק אישי שקשור למשהו משגרת היום של הילד  (למשל: ראיתי שלמדת ברצינות לקראת המבחן במדעים, אחשוב עליך בשעה השלישית או שיהיה משחק (כדורגל/ סל) מוצלח בהפסקה, או אני יודעת שאת לא מחבבת את המורה החדשה לחשבון, שיעבור מהר השיעור) אפילו בדיחה משפחתית פנימית יכולה להיות תוספת חביבה. את המסר הקטן הזה הילד אוכל יחד עם הכריך. הידיעה שההורה נמצא איתו לאורך היום ומודע לדברים שמעסיקים אותו, גם כשאינו נוכח פיזית, נכנסת לתוכו והופכת חלק ממנו.

בהצלחה לכולנו בשנה החדשה

נ.ב- רגע לפני שפירסמתי את הפוסט נתקלתי בכתבה של הילה אלפרט מ"ישראל היום"  אודות טיפים שנתנו ילדים להורים לקראת שנת הלימודים. תראו כמה מהם ציינו עניינים של אוכל וכריכים כמשמעותיים ומנחמים. תודה לילדים שמחזקים את טענתי פה :-)

קישור לכתבה "הטיפ שלנו"- הילה אלפרט

לשחק באוכל? בהחלט!

"שב סבא!"
"עכשיו לאכול... אמממ.... טעים!" אומר הקטן בעודו משחק בדמויות בית הבובות של אחותו הגדולה. טורח במטבח הצעצוע על מנה מפוארת להגיש לשולחן האוכל הקטנטן.

"ילד משחק הוא ילד בריא!" טען ויניקוט בספרו משחק ומציאות.

המשחק הוא העולם עבור ילדים, לא רק אמצעי להעביר את הזמן אלא תרגול ושכלול של  יכולותיהם הקוגנטיביות, פיזיות, מוטוריות חברתיות ורגשיות.
המשחק הראשוני של תינוקות הוא  סנסורי, חושי,  דרך השפתיים וקצות האצבעות  הם לומדים לחוות את העולם. אחר כך באים משחקי בניה, הקוביות והלגו, מסביבות גיל שנתיים ואילך מתחיל המשחק הפסיכודרמטי (שם כה מפוצץ הלא כן?).
אחד האתגרים המשמעותיים של הילד הצעיר היא היכולת לקחת את נקודת מבטו של האחר. המשחק הדרמטי ולאחריו הסוציודרמטי (כזה המשלב אחרים במשחק) הם הדרך שלו ללמוד איך עשים את זה. סוג המשחק הזה משלב חיקוי- לרוב של עולם המבוגרים ו- כאילו- שהוא הגשר באמצעותו אפשר להתגבר על מגבלות מקום וזמן.

אחת הזירות המרכזיות למשחק היא המטבח בגן הילדים ובחדר המשחקים הביתי. ילדים (משני המינים) אוהבים ומתחברים למשחק במטבח, להכנת ארוחות בו, לקניית המוצרים בעגלת הסופר ואפילו לשטיפת הכלים בסיום הארוחה. הם מחקים את התנהלות הכנת הארוחה בביתם את התפקידים, הישיבה לשולחן והנימוסים המקובלים, את המותר והאסור את הרצונות והקיים את דפוסי הקשר ומערכות היחסים. הם מעבדים את חוויות האכילה שלהם דרך הכנה לבובות או לחברים ומחליפים תפקידים עם הוריהם או הגננות.
מדפי חנויות הצעצועים עמוסים במוצרים המיועדים למשחקים שכאלה אך כמעט תמיד הילד חייב לאלתר, להמציא, ליצור או להשתמש במשהו במקום מפני שממש כמו בחיים האמיתיים לא קיים מוצר לכל מחשבה (מזל). מבט בילדים המשחקים במטבח בהנאה וריכוז גדולים היא חוויה מרתקת ויכולה ללמד אותנו על האופן בו הילד שלנו מבין את המתרחש סביבו.

כשאני רואה את ילדים משחקים במטבח אני תוהה איך, מתי ולמה הפך המשחק הכייפי הזה מאחת החוויות המהנות של היום עבור הילדים למעמסה מעיקה עבור ההורים? מה קרה לבישול היומיומי? איך ההכנה של האוכל הפשוט והרגיל של הבית הפכה ממשחק דרכו מעובדות חוויות היום לעול מיותר?
הרי גם מבוגרים זקוקים למשחק כדי לעכל את קורות היום שלהם, כדי להתבונן לרגע על מה שעבר עליהם, על מערכות היחסים ואוסף הפעולות של היום שלהם. כדי לפרק את מה שהיה, לערבב הכל יחד ולצוק לתבנית אחרת, אם גם ככה צריך לבשל משהו למה לא לנצל את הזמן הזה למשחק של ממש?

לביבות רויטל

בהחלטה ספונטנית לגמרי החלטנו להצטרף לקמפינג הזה. 16:00 ביום שישי, יאללה לא נהיה כבדים!

שמנו כמה שמיכות וחיתולים העמסנו את הילדים לאוטו ונסענו לרמת הגולן לפגוש בקמפינג חבורת חברי ילדות שכמעט לא יוצא לנו להתראות איתם.

כשהגענו כבר היה ערב, התקבלנו בחיבוק חם, צלחות מלאות כל טוב, שק מלא הפתעות משמחות לילדים- רויטל על האירגון כמובן.

כשראיתי אותה במבט הראשון באותו ערב, אחרי תקופה ארוכה כל כך, ראיתי בעיקר את סימני המחלה. את הצלקות שהשאירה בה ללא רחם.

למחרת בבוקר כולם יצאו לטיול רגלי, רק אני והיא נשארנו במאהל. אני, כי הייתי עם תינוק קטנטן והיא, כי היתה צריכה לנוח. בשלוש השעות האלה היתה לנו שיחה. שיחה ארוכה וטובה, קצת על המחלה אבל הרבה על החיים. על הבחירה איך לחיות אותם, על המשפחה, על אימהות, על הפחד אבל גם על האומץ. על ההחלטה שלה לחיות באמת כולל הכל! שיחה כזו שגרמה לי לחשוב שוב על כל הדברים שחשבתי שאני  יודעת.

לאט לאט נעלמו ממנה סימני המחלה ונשאר בעיקר ניצוץ. ניצוץ של חיים ושמחה בעיניים.

פתאום הנייד צלצל. "אנחנו בדרך חזרה, הילדים מורעבים! תכינו משהו לאכול" התגייסנו מהר לאסוף את המצרכים ולהכין ארוחה. התברר שחוץ מ2 קופסאות תירס כמה ביצים בצל וקמח אין כל כך הרבה אוכל. היו מעט שאריות בשר וקצת ירקות אבל לא ברור מה מכינים שישביע חבורה רעבה שכזו...

אולי איזו חביתה גדולה? או שקשוקה? את לא התבלבלת לרגע! לביבות תירס.

מהר מהר הכנו את הבלילה, השארנו חלק בלי בצל בשביל הקטנה של שירה והתחלנו לטגן. את ישבת לחתוך ירקות ואני עמדתי על המחבת שעל הגזיה. עוד ועוד לביבות תירס שחומות קפצו משם ונטרפו עוד לפני שהגיעו לצלחת.

שלושה חודשים אחר כך כבר לא היית.

היום ציינו שנה ללכתך בפיקניק בפארק. אני הבאתי קופסה מלאה "לביבות רויטל". היה כל כך הרבה אוכל על השולחן שהן קצת נעלמו. אבל, חמש דקות אחרי שנפתחה הקופסה לא נשארה אף לביבה.

קיוויתי שנאכל אותן והן יחיו בקירבינו את היכולת לעשות כל כך הרבה מכל כך מעט. להצליח לחיות חיים שלמים ברגע אחד קצר.

הריח של אמצע השבוע

"הילדים שלי לא מוכנים לאכול אוכל מבושל" התלונן בפניי ע' מטופל יקר שלי.

"הם ניזונים ממעדנים, דגני בוקר וג'אנק- לא ברור לי איך הם גדלים בכלל"

ע' וזוגתו לא מבשלים בבית. משהו שנע בין עסוקים מדי ל- לא יודעים איך. הם דווקא אניני טעם ואוהבים לאכול טוב במסעדות ומעדניות אבל לא מבשלים כמעט בכלל וילדיהם הצעירים מאתגרים מאוד את השגרה הקולינארית בבית.

"אפילו כשאני קונה להם אוכל ממש טוב ומשקיע בזה המון כסף הם לא מוכנים לטעום" ע' היה ממש מוטרד מהמצב בבית. הקשיים באכילה שיקפו אתגרים נוספים בהורות שע' הרגיש שהוא ובת זוגו לא מצליחים לעמוד בהם.

בבתים מבשלים לאמצע השבוע יש ריח. בכל בית ריח אחר, לעיתים זהו ריחו של בולונז, לעיתים של קציצות, אצל אחדים זה ריח ממולאים ואצל אחרים אלו ירקות בתנור מלאי ארומה של עשבי תיבול. תלוי כמובן בעונה אבל לאמצע השבוע יש ריח. הריח הזה מתחיל כבר בהכנה והולך ומתפתח לאורך אחר הצהריים, כשהסיר על האש הקטנה או בתבנית בתנור לאט לאט נבנית מערכת שלמה המשלבת את הריח הקונקרטי עם תחושת הבית הסימבולית. את הפיזיולוגיה עם הרגש. 

הריח של אמצע השבוע ברוב הבתים הוא ריח עסוק. התבנית של העוף בתנור נכנסה לשם יחסית בחופזה, ממש כשבני הבית שבו מעיסוקיהם במוסדות החינוך והעבודה. תוך כדי, יתכן שיצאו לבקר חברים או לגינה, לחוג או לסידורים. אבל הריח לא הלך לשום מקום. הוא שם והוא מחכה להם שישבו לשולחן לארוחת הערב.

לפעמים הריח של אמצע השבוע הוא שחזור של ריחות בית המקור במדויק או בשינוי קל לעיתים תפקידו לטשטש או להחליף אותם אבל כמעט תמיד יש בניהם איזה דיאלוג.

המרכז במח האחראי על חוש הריח ממוקם בצמידות למרכז הזיכרון הרגשי. מחקרים שונים הדגישו את הקשר בין ריחות לרגשות ובעיקר לרגשות מוקדמים. כאשר ריח כלשהו חוזר על עצמו באופן תדיר ומשויך לחוויה קבועה הם מתקבעים בתודעה שלנו במשולב. 

אם נחזור לעוף הריחני שלנו בתנור לרגע, כאשר הוא נאפה עם אחר הצהריים של פעילות ומשחק וארוחת ערב משפחתית (רגילה לגמרי - כולל קצת מריבות, קצת צחוקים, מעט עייפות, קורט שיחה) הוא הופך לריח של ערב שגרתי משפחתי. 

הבית מחכה לדריו שישובו אליו  וריח התבשיל מזמן את האוכלים. קורא לתיאבון שלהם להתעורר מזמין את הארוחה להתרחש.

איזה ריח יש לאמצע השבוע שלכם?

(עוף בריבת משמיש)

לו רק

כל אחר הצהריים החמסיניים רדפתי אחרי הילדים בגינה.  אחרי יום עבודה ארוך ונסיעה ממושכת מירושלים בארבע מתאפס הכל ומתחיל היום מחדש. לשחק ב"כאילו" עם הקטנה, לוודא שהקטן יותר לא עף מהמגלשה או מכניס את הראש לתוך לוע של כלב, לנגב משניהם את טיפות הקרטיבים הדביקות ולשמור שלא ירוצו לכביש.

בשש התחלנו להתנהל לכיוון הבית עייפים, מלאי חול, חמצמצים מזיעה, קצת מצחקקים הרבה בוכיים. חברה שנגררה עם הפמליה שלה לצידינו הביטה בביתה וביתי הצועדות קדימה, הגדולות לכאורה, ואמרה כמה היא מחכה שגם הקטנים יהיו כבר עצמאיים כאלה.

"מה פתאום"! אמרתי לה, "לכל גיל יש את הקסם שלו"  שיננתי את מה שכל כך נכון להגיד.

"קשקשנית" לחשתי לעצמי בתוך תוכי.... כשגלגלי העגלה, העייפות והסרבול מאיימים לרדד אותי למדרכה.

בערב אחרי המקלחות הצצתי בהם רחוצים על המיטה הגדולה, מחובקים קוראים ביחד ספר, ברגע מתוק נדיר.

אחרי שנרדמו, בחרתי (שוב) להשאיר את ערימות הכביסה הלא מקופלת ליום אחר ולשלוף מהמקרר את השקית עם שני ק"ג מישמיש (או מימיש כפי שמכנה אותם הקטן בחן תינוקי) שקניתי באותו בוקר. את המשמשים האלה אהפוך לריבה!

אעטוף אותם בסוכר, אתבל במעט לימון וכך אצליח, אולי, למשוך את הרגע עוד קצת.   

עוד שבוע, שבועיים יעלמו המישמשים ויפנו את מדפי השוק לפירות הקיץ האחרים המתוקים והקורצים כל כך.

עוד לפני שזה קורה התחלתי להתגעגע וידעתי כמה שיחסר לי  הקסם המתוק חמוץ , הרגע שהוא עכשיו ...

לו על כתפינו נשאנו שנית תינוקות 
לו רק יצאנו שנית לחרוש ולזרוע 
לו רק יכולנו לקצור 
לו רק לצאת ולבצור 
לו רק ידענו לנצור 
חדוות הנוער  (החולמים אחר השמש, יורם טהרלב- הפרברים)

בדרך לפיקניק

"אז איפה נפגש?" שאל החבר תוך כדי שיחת טלפון בשבת בבוקר
"תגידי לו: בבית הפנקייק" ציחקק האיש מהחדר השני
אוי... בית הפנקייק איזו נוסטלגיה. רק הזכרת שמו מעלה לי בפה מייד טעמם של פנקייקים עם סירופ שוקולד ושבבי אגוזים וגם קצפת מלמעלה. איי, איי שחיתות ילדותית שכזו.
הקטנה שמעה את המילה פנקייק ושלתה אותה מתוך השיחה שהתנהלה מעל ראשה כדייגת מיומנת. מכאן כבר לא היתה דרך חזרה.
אל תקפצו... פנקייק לא חייב להיות אויב הציבור.
הנה למשל מתכון לפנקייק משודרג שמתחבר יפה לשבת אביבית במרפסת או לכרסום בפיקניק
חומרים:
1 גביע יוגורט (איזה שאוהבים)
1 ביצה
2-3 כפות סוכר
25 גר חמאה מומסת או 3 כפות שמן (יש אפשרות להחליף ב2-3 כפות טחינה גולמית לאוהבי הז'אנר)
3/4 כוס קמח (אפשר לערבב לבן עם מלא)
3/4 כוס שיבולת שועל
1 כפית אבקת אפיה
אופן ההכנה:
מערבבים את כל החומרים יחד עד לקבלת תערובת אחידה
מחכים רבע שעה
משמנים קלות מחבת ומפנקייקים (אנחנו אוהבים להכין אותם במחבת קטנה אישית יוצאים גדולים ושמנמנים).

לאכול את הגבעה ולהשאיר אותה שלמה... פסל סביבתי בפארק דינה בין געש לארסוף.