לאחרונה התברר לי שאנו דוברים שפה נוספת. זו שפה לא ממש מילולית אך כל בני המשפחה מבינים ואף מתקשרים בה בצורה שוטפת. לא ברור אם כשננסה לתקשר עם אחרים בשפה הזו יבינו אותנו אבל אולי שווה לנסות.
אין לשפה הזו ממש שם ולכן תקרא פה, "בישולית". כנראה שתמיד השתמשנו בה בלי לשים לב ועכשיו כאשר עלתה באופן רשמי על השולחן לפתע אנו מודעים לחינניותה וחיוניותה.
נראה שזה התחיל ממש בילדות כאשר החלו לפול לאחי הגדול שיני החלב והוצמד לו כינוי החיבה "עכבר בלי שיניים". מתחת לכרית, במקום השן שנפלה מצא את מושא תאוותו בימים ההם, אריזה מלאה של גבינה צהובה עמק, "פרוסה דק!" .
לאורך שנות בית הספר כאשר כלו כל הקיצין ואמא פשוט לא הספיקה לעמוד במרוץ המכשולים הנשי של ילדים ועבודה, היתה צונחת מנת פלאפל אכולת רגשות אשם מ"לב העיר" על שולחן ארוחת הצהריים, מאותתת לכולנו עייפות. אנחנו דווקא שמחנו.
כשעזבנו את הבית, בשנות הלימודים והם עדיין לא היו ממש מורגלים בפרידה הזו, היא ואבא היו אורזים לנו בשבת שניצלים וקציצות, עוגת יוגורט תפוחים ואבוקדו מהעץ. כאילו רצו להגיד לנו "קחו גם משהו מאיתנו איתכם" "גם אנחנו רוצים להיות חלק".
בארוחות המשפחתיות בשבת אמא ממשיכה להבהיר שהיא יודעת מה קורה איתנו. בימים בהם היא חושבת שאני עובדת קשה מידי תגיש בארוחה את המרק החביב עלי - מרק פטריות ביין לבן. מרק לבנבן בעל מרקם רגוע וטעם עדין.
כאשר היא מחפשת לחרחר מריבה עם אחותי הצעירה תוסיף עוד משהו לגספצ'ו שהיא כל כך אוהבת ותעורר עליה, אולי במתכוון, את חמתה הקוצפת. אנחנו ננסה להתחבא מתחת לשולחן בזמן שהן יוצאות לקרב סכינים.
כשאחי הגדול בא לביקור, תמיד קצר מידי, מארצות הנכר, הכיריים מלאים בקציצות האלוהיות שלה או בספגטי בולונז האלמותי. והיא מנסה למלא אותו (את האח) בכל הגעגועים שלה.
התקשורת בבישולית אינה חד כיוונית, ונראה שהיא עוברת בתורשה. כולנו דוברים את השפה הזו, אחי מבשל לילדתו הקטנה מידי יום מיני תבשילים שהיא אוהבת כדי שלא יאכילו אותה שטויות בגן וגם כדי שתחוש שהוא איתה שם, גם ביתי יוצאת מהבית בליווי קציצה של אמא או חטיף אישי לגינה. כשאני רוצה לשמח את אבא פשוט אביא איתי דג. בכל צורה או וריאציה הוא תמיד יהיה כל כך מאושר מזה וזה שווה ולו רק בשביל לחזות ביכולתו המופלאה ליהנות מהשמחות הקטנות של החיים.
ואולי קצת כמו בחו"ל כשאפשר לרכל על העוברים ושבים בשפה שאינה מובנת להם, כך ניתן לשדר מסרים משפחתיים מוסווים מתוך הסירים?
זה אולי נשמע טריוויאלי אבל זה הלא קסמן של משפחות לא? ניואנסים קטנים שבונים לאורך שנים את הקשרים בינינו. לא אנחנו המצאנו את השפה! היא אוניברסאלית וקיימת אצל משפחות רבות בלי לשים לב. תקשורת משפחתית מורכבת מרבדים בלתי מילוליים. אולי דווקא בזמנים של ריב, חוסר הסכמה או קושי כשנראה שלא נשארו יותר מילים שניתן להטיח אחד בשני אפשר לשלוף את השפה האחרת. לפתוח ערוץ הדברות חדש לנסות לבשל ביחד את המצב שנוצר.
מקסים!!
השבמחקגם אצלנו זה ככה.. כבר שנים שאני טוען שבמשפחות מסויימות, אוכל זו הדרך המרכזית להבעת אהבה ואיכפתיות, עם הרבה סאבטקסט מתובל.
ארוחות שישי וחג הן בעלות כל כך הרבה רבדים פחות גלויים - אפשר לדעת בדיוק על מי אמא שלי חשבה כשבישלה לפי המנות, את מי אחי ניסה להרשים כשהביא קדירה מהבית ואת מי אני מנסה לשחד כשאני מנסה קינוח חדש.
תיקשורת שלמה בניחוחות, טעמים וצבעים. בלי מילים.