רק לא אוכל בריא

הקטנה יושבת על השטיח, מסדרת את הדובים סביבה, מחלקת להם צלחות ומכינה כדורים קטנים מבצק צבעוני. "קח חמודי" היא מגישה את הצלחת המלאה לדב סמי, "תאכל, זה מאוד בריא". 

עכשיו אתם ודאי סופקים כפותיכם בנחת והישתאות: איזו ילדה נבונה ומחונכת, מגישה אוכל בריא לבובים, באמת כל הכבוד...

אני, נחרדתי ממש! רק לא בריא, רק אל תגידי להם לאכול בריא. מאיפה היא הביאה את זה?????

מחקרים רבים בתחום התזונה מראים כי אנשים (הן ילדים והן מבוגרים) נרתעים מאכילת מזון שהוגדר "בריא". "בריא" נקשר ללא טעים, תפל, לא נחשק. 

למרות כל הנסיונות של מדעני התזונה ושל אנשי החינוך, החל מגיל הגן, להקנות הרגלי תזונה בריאים ולחנך לאכילה בריאה, עדיין אוכל בריא לא מצליח להתחבר לאנשים כנחמה אמיתית כתזונה טעימה באמת, אלא, מקסימום כפשרה דיאטטית שמצליחים לשמור עליה. מחקרים אין ספור הראו קשר חלש בין ידע אודות מזון "בריא" לבין הרצון או ההתמדה בצריכתו. 

אולי הגיע הזמן לחשיבה אחרת? אולי "החינוך לבריאות" הוא חינוך שגוי? איך נוכל להסביר את הפער בין ההשקעה ההולכת וגדלה בחינוך "לאכילה בריאה", לעליה המתמדת בבעיות המשקל (בשני הקצוות) והסוכרת? 

בפוסט קודם תיארתי מנגנון השרדותי מולד המצוי בקורטקס הסנסורי של המח המכונה "שובע סנסורי ספציפי". המנגנון הזה (אם מצליחים לא להפריע לו) משגר אותות מהמח אודות צרכיו השונים של הגוף במזונות שונים ומתרגם אותם לשדר חושי. שדר חושי זה יגרום לרעב ספציפי לצבעים מסויימים, טמפרטורה מסויימת, טעם מסויים וריח מסויים. אם נצליח להקשיב לסימנים הללו המשקפים את הצרכים של גופינו, רגשיים ופיזיולוגיים במשולב,  נאכל אכילה שהיא אינטואיטיבית. כלומר אכילה בה אנו מרשים לעצמינו לאכול, ללא תנאי, מתי שאנחנו חשים רעב ואיזה מזון בו אנו חושקים. אכילה המסתמכת על סימנים גופניים פנימיים של רעב ושובע על מנת להחליט מתי וכמה לאכול. אכילה המשקפת התנגדות מוחלטת להגבלות אכילה או ניסיון לשלוט בדיאטה מתוך הבנה ואמון מלא ביכולתו של הגוף לבחור מה בריא עבורו ומה יתן סיפוק לצרכיו המשתנים.

כאשר מלמדים ילדים שאוכל מסויים הוא בריא וכדאי לאכול אותו כי הוא כזה (קורה בעיקר כשמנסים לשכנע ילדים לאכול ירקות ופירות) משנים את האכילה של הילד מאכילה אינטואיטיבית הנותנת מקום לקשב הטבעי שלו אודות צרכי גופו לאכילה שהיא קוגניטיבית. אכילה קוגניטיבית מותירה את הילד (ואחר כך את המבוגר) חשוף למגוון תיאוריות שילמדו אותו במסגרות החינוך השונות אודות מה נכון ומה בריא לאכול. ההחלטות אודות מה ילמד הילד שלנו בגן או בבית הספר הן החלטות המושפעות מטרנדים בריאותיים בני חלוף,  שיקולים פוליטיים ולוביים כלכליים חזקים ודורסניים. 

ד. וויניקוט, אבי תיאוריית יחסי אובייקט בפסיכולוגיה המודרנית תיאר איך תגובות הוריות מסויימות כופות את ראיית העולם ההורית על הילד, בלי יכולת להקשיב לצרכיו האמיתיים ומנטרלות את העצמי האותנטי שלו. תגובות אלה מייצרות אצל הילד "עצמי שקרי", מזויף.  עידוד הילד לדקלם משפטים אודות מזון בריא מהגן או מבית הספר מעודדת בדיוק את העצמי השקרי הזה. העצמי המזוייף הזה יכול להיות מרצה ומתחבב או לחילופין מרדן ומעצבן. בגילאים צעירים מאוד הילד יראה שמתלהבים מהסיסמאות הבריאותיות שלו, מוחאים להן כפיים והוא ימשיך לדקלם אותן על מנת לרצות אותנו ולזכות באהבתינו. בגיל מאוחר יותר הוא יתעמת עימנו, ימרוד  ואנו נקבל ילד שמדיר מצלחתו את כל מה שהוגדר כבריא על ידי סביבתו, מוכן לאכול רק פסטה בלי רוטב ושניצל תירס. 

 לא אשאיר אתכם בלי מתכון....

במקום לעודד אצל הילד "אכילה בריאה" אני מזמינה אתכם לנסות ולעודד אצלו אכילה קשובה לעצמו. אם אתם ממש חייבים לחוות דעתכם על אוכל מסויים, התייחסו לטעם שלו, לצבע, לניחוחות העולים ממנו, לתחושה שהוא מעניק כשאוכלים אותו, למרקם שהוא מייצר בחלל הפה, להיותו "קראנצ'י" או נימוח, חמים או מרענן... 

וגר שוקולד עם מלפפון

עוגיה עם קטניות בצלחת

וברוקולי ויוגורט ותופינים יחדיו

ונער קטון טועם אותם....

שמחות קטנות, יאירו כנצנוץ הכוכבים

השבוע ישבה ש' בפעם הראשונה בטיפול.

היא ישבה על הכיסא במטבח, המתח בכתפייה כאילו נמס והיא אכלה לאט לאט מהצלחת. ביסים קטנים.

זו השנה השביעית שש' בטיפולי וזו הפעם הראשונה שהיא הצליחה לשבת לאכול.

ש' (היום בת 17.5) הגיעה לבית הספר בגיל 11 לאחר שאובחנה כסובלת מ- PDD ומסכיזופרניה. ש' הגיעה לבית הספר שלנו הישר מהאשפוז הנפשי השני שלה. הוריה התגרשו והיא  הוצאה מביתה והועברה להוסטל בשל חשש להזנחה. אימה של ש', חולת נפש אף היא, מאושפזת לעיתים קרובות וניתקה את הקשר עימה כמעט לחלוטין. כאשר יצרה עימה קשר לרוב החמיר מצבה, היא הציפה אותה במגוון חרדות וחשפה אותה למחשבותיה הפסיכוטיות ללא יכולת לראות את השפעתן על הילדה. האב שומר על קשר עימה ומארח אותה בביתו בסופ"ש אחת לשבועיים אולם מתקשה להתמודד עם קשייה ולהכילה בתוך מערכת היחסים החדשה שבנה לעצמו.

כאשר הגיעה לבית הספר היתה ש' מוזנחת מאוד, לא הקפידה על נקיונה האישי, שערה היה פרוע ולא מסורק וגם בגדיה נראו לא נקיים ולא מתאימים לעונות השנה. היא חוותה קושי רב להסתגל למגוון המסגרות החדשות בחייה (בית הספר וההוסטל) היא בכתה, צרחה, הרביצה, נברה ואכלה מפחי בית הספר. גם בהוסטל דיווחו על קושי גדול בהתארגנות, ביצירת קשר עם המדריכים ובכניסה לשגרת היום.התקשורת עימה היתה קשה ביותר היא בקושי יצרה קשר עין, דיברה במשפטים חד מילתיים (תן, קחי, אוכל, לא, כן, לך וכו'). סביב קושי בנושאי אוכל והאכילה מהפחים היא הופנתה לטיפול בבישול.

בתחילת התהליך הגיעה ש' ברצון רב למטבח, שיתפה פעולה והיתה נלהבת להכנת מגוון מזונות שבחרה כגון פיצה, צ'יפס ועוגיות. היא המשיכה לאכול מהפחים גם במטבח, "לגנוב" קליפות של תפוחי אדמה ולבלוע אותן, לטעום בצק שלא נאפה והתקשתה מאוד בדחיית סיפוקים סביב נושא המזון. התקשורת המילולית עימה היתה מאוד מצומצמת וקשה. כאשר הקשר בנינו העמיק, היא החלה לבדוק את הגבולות בטיפול  (למשל נגיעה בנקודות חשמל, הנפת סכינים שבירת כלים) תוך כדי קושי גדול והתנהגות תוקפנית של צרחות, קללות,  זריקת חפצים ובעיטות בדלת. כל שינוי קל שבקלים (החלפה של סיר) היה מפרק אותה לחלוטין ומזמין תגובה אלימה.  וכל אלו... תמיד בעמידה, מתוחה ודרוכה. כך, נוצר הדפוס בו לאורך כל השבוע מחוץ למפגש, היא דיברה על הציפיה לטיפול במטבח. אולם, בתוך המטבח הביאה אמביוולציה רבה בין הרצון העז להתקרב אליי, להכין איתי דברים שהיא אוהבת ובוחרת, לשוחח איתי ולהיעזר בי, לבין הקושי הגדול המתבטא בריחוק, בפחד שמא אוכל לה את מה שהכינה, בקושי לשמוע את קולי. היא הביעה בדרכים שונות ובעוצמות שונות את הצורך הסותר להתקרב אל דמות האם האחראית על המזון הגופני והרגשי ולפחד מפגיעתה של דמות זו.

זהו טיפול ממושך רצוף עליות ומורדות, התקדמות ונסיגה. התוקפנות הרבה כלפי הדמות המטפלת (אני) התישה אותי לא פעם ושאלתי את עצמי אם לא הגיע הזמן לוותר. גם עבורי אבל גם עבורה. אולי זה יותר מידי? אולי עבור מי שההתקשרות שלה, ממש מרגעיה הראשונים היתה כל כך לקויה, שעולמה הרגשי כל כך שברירי, השילוב של בישול ואכילה בטיפול, הוא פשוט חזק מידי? טיפול באמצעות בישול הוא טיפול שיש בו מימדים רגרסיבים מאוד. כלומר, הוא מחזיר את המטופל, לעיתים בעל כורחו, לחוויה  מאוד ראשונית של קשר שבבסיסו הזנה, קונקרטית ורגשית. על ידי חזרה זו אל הקשר הראשוני, נחשף המטפל לדפוסי הקשר של המטופל ויכול להתערב ולנסות להיטיב ולחזק אותם. אלמנט זה בטיפול מפרק הגנות של המטופל ועשוי להיות גורם מזרז בקשר הטיפולי אולם עבור מי שהמבנה הרגשי שלו אינו יציב  זו גם יכולה להיות טלטלה משמעותית מאוד.

המחשבות האלה בהחלט עברו במוחי נוכח קשייה של ש' אבל אז... הייתי חולמת עליה בלילה, יושבת לרגלי ואני קולעת לה צמות תוך כדי ליטוף ראשה. ככל שרמת התוקפנות שלה במטבח גברה מצאתי את עצמי מרגיעה אותה במילות חיבה, חותכת את השניצל שלה לחתיכות קטנות ומפצירה בה "לעשות פוווו".

הצומת הראשון להתקדמות היה אחרי שנתיים וחצי של טיפול כאשר ש' החלה לשאול סדרת שאלות עליי ועל משפחתי והודיעה לי כי היא רוצה לבוא אליי הביתה. שאלתי אותה: "מה את מדמיינת שיש אצלי בבית?" "מקרר ענק מלא בחטיפים" ענתה בעיניים מאירות. הכמיהה של ש' ל"מקרר" הפיזי והנפשי, הקיים בדמות האם, לכל מה שיכלה להעניק לה ונלקח ממנה, שיכנעה אותי להמשיך בטיפול.

לאורך השנים התברר לי יותר ויותר שמטרת הטיפול המרכזית היא פשוט המשכו של הקשר. לא חשוב מה יקרה, גם אם תקלל, תתקוף, תזרוק את האוכל על הריצפה, תמעך אותו, תאכל ותירק, תצרח ותאיים אני עדיין אגיע לפגישה שלנו בשבוע הבא, עם סל המצרכים ואכין לה ארוחה. יש חוקים וגבולות לחדר: אני לא מרשה לה לסכן את עצמה או אותי ואני לא מרשה לה לשבור או לנפץ דברים במטבח (באחד מהתקפי הזעם שברה את החלון), אולם תכליתם היא שמירה על המשך הקשר והמשכו של הטיפול. כך, גם כאשר יצאתי לחופשת לידה השארתי לה מכתב וחטיף לכל שבוע של היעדרות. כאשר סיימתי את עבודתי בבית הספר החלטתי להמשיך להגיע לשעה בכל שבוע על מנת להמשיך ולפגוש אותה (היה לא פשוט להסביר לשאר הילדים מהם נפרדתי למה אני ממשיכה להגיע ולפגוש את ש' אולם זה כבר נושא לפוסט אחר).

בשלוש השנים האחרונות של הטיפול ניכרים שינויים קטנים אך מתמידים בהתנהלותה בתוך הקשר. האמביוולנטיות שלה לגבי הטיפול קיבלה סוג של תפנית והיא מאוד מעוניינת להגיע לטיפול ולהיות בו. גם רמת התוקפנות שלה בתוך חדר הטיפול ירדה מאוד, גם כאשר היא מתוסכלת, היא מסוגלת להתמודד עם זה בתוך החדר יחד איתי ולא לפרק את חדר הטיפול או לברוח. לראיה גם פגישה בה חוותה התפרקות במטבח שהובילה לזריקת מזון ומעיכתו (השניצל היה לה חם מידי), הסתיימה באיסוף של האוכל שנזרק, התאבלות עליו וקבלת הנחמה שהוצעה לה שבשבוע הבא יוכן לה שניצל חדש.  היכולת לאסוף את עצמה בתוך החדר ולא לצאת ממנו מפורקת היא התקדמות משמעותית ביותר.

לש' קשה מאוד לשמוע מילים חמות או מחמאות או לקבל מילות נחמה כאשר היא מתוסכלת אך, ניכר עליה שהיא צמאה וכמהה להן וזקוקה להן מאוד. נראה שהיא מבוהלת מהאפשרות להתמסר להן בשל הרקע הקשה שלה והקושי הגדול לצור התקשרות. קושי זה דובר בנינו פעמים רבות ואני חשה שאם בעבר היתה הודפת מילות חיבה, ניחומים או הצעת עזרה בתוקפנות רבה היום היא קשובה יותר ואף פנתה אלי בבכי בבקשה שאעזור לה לפתור משבר וריב עם אביה או מצוקה שחוותה עם נהג ההסעות.

יש שינוי משמעותי ביכולתה לחוש שובע פיזי. בשנים קודמות היא היתה אוכלת כמויות מזון גדולות במיוחד במהירות רבה. העבודה על התחום הזה שכללה הרבה מאוד פעולות הרגעה לקצב האכילה (לאט לאט, בואי נעשה פווו האוכל חם מידי, יש לנו מספיק אוכל ויהיה אוכל גם בשבוע הבא, אם יגמר משהו אקנה לך חדש) מתחילה להניב תוצאות בכך שהיא אוכלת חלק מהמנה במהלך המפגש ומבקשת לארוז את שארית האוכל לשעה מאוחרת יותר. באופן כללי ניכר כי האכילה שלה נינוחה יותר והיא פחות טורפת את האוכל ויותר נהנית ממנו.

 שינויים משמעותיים אלה בתוך חדר הטיפול ובהתנהלות בתוך הקשר מחלחלים גם למימדים ומקומות נוספים בחייה של ש'. כך, עם תמיכה של אנשי טיפול נוספים ומשמעותיים המלווים אותה ואנשי הצוות החינוכי בבית הספר היא החלה לחשוף יותר ויותר מתוך עולמה הפנימי, מהחרדות, מתמונת העולם הפסיכוטית שלה, משאלות אודות זהותה המינית, מעיסוק אובססיבי בדמויות שונות. אני וצוות המטפלים בבית הספר מאמינים שהסוגיות האלו היו קיימות שם מאז ומתמיד אולם עכשיו היא בוטחת בנו מספיק על מנת לשתף אותנו בהן ואף לחפש את העזרה והסיוע שלנו כאשר היא חשה מצוקה.

השבוע הגיעה תלמידה חדשה לכיתתה של ש'. התוספת חייבה שינוי במקומות הישיבה בכיתה וש' נאלצה לעבור למקום ישיבה אחר בכיתה. המעבר נעשה עם הכנה רבה של צוות הכיתה ועם אמפטיה לקושי שחוותה ש' סביב המעבר אולם אלו לא הפחיתו את התסכול שלה מהעניין.

היא הגיעה למטבח נסערת מאוד התקשתה לבחור מה היא מעוניינת לאכול, לחכות שיהיה מוכן, הסתובבה בחלל המטבח מצד לצד נוהמת וכעוסה. היא שיתפה אותי באירוע שינוי המקום וביקשה ממני הסברים. ניסיתי לנחם אותה ולחזק אותה ואת הכוחות שלה להתמודד עם השינוי. לבסוף מבלי לשים לב (ובעיקר בגלל שנמאסה עלי ההסתובבות הבילתי פוסקת שלה בחדר) הזמנתי אותה לשבת... בפעם הראשונה, היא הביטה בכיסא (זה המרוחק ממני ביותר) ופשוט ישבה. הגשתי לה את הצלחת עם הארוחה והיא פשוט המשיכה לשבת. אכלה בשלווה וביקשה לארוז לה את מה שנותר.

ש' אהובה, פה במטבח תמיד תחכה לך צלחת עם המאכלים שאת אוהבת ותמיד יהיה לך מקום בטוח לשבת בו.  אני חושבת שאולי סוף סוף גם את מרגישה כך?

האיקאה של ארוחות הערב- מתוך עיתון הארץ

קישור לכתבה מעניינת אודות וריאציה חדשה של בישול. מעלה אצלי שאלות חשובות על משמעותו של הבישול עבורינו בעולם המודרני. מתי אנחנו זקוקים לו? למה? מה הוא מייצג עבורינו? איך מכניסים אותו ליומיום? 

http://www.haaretz.co.il/gallery/recipes/acquired-taste/1.1838168

מה דעתכם?

תם השרב הגדול

לרגל סיומו המתקרב של הקיץ החלטתי לשנס מתניים ולכתוב את הפוסט המתמהמה אודות הים. מזה שבועות אחדים הוא מתגלגל על לשוני, מדגדג את אצבעותי ולוחש לי באוזן אבל נראה שטיפות הגשם המהביל שטיפטף היום הביאו אותי סופסוף לממש את כתיבתו.

אנחנו גרים בתל אביב. אחת ההצדקות שלנו להיצמד ולדבוק בעיר הקשה הזו, שאינה מקלה עלינו, היא קירבתו של הים. אנחנו ממש אוהבים את הים ומשתדלים לבדוק מה שלומו כמה שיותר. באים בדרך כלל ברגל, בכל עונות השנה ביום ובלילה.

הבילוי בים הוא הבילוי המשפחתי המועדף גם על הקטנה והוא מממש עבורה (וגם עבורינו) כמעט כל מה שאפשר לבקש מזמן איכות: אויר פתוח ומים רבים, הורים פנויים להשתובבות, חול לרוב לעיתים כדור ו... אוכל טעים.

פעם, מזמן היינו קופצים לים על הטוסטוס, רק  עם ארנק בכיס. אפילו מגבת לא הטרחנו את עצמינו לסחוב. עכשיו... טוב, זה קצת עצוב אבל אנחנו מלווים במגבות, חיתולים ומגבונים, דלי וכף לחול, גלגל מתנפח בגדים להחלפה....

האם יתכן שאנחנו משחזרים את התמונה המשפחתית של הורינו היורדים לים וסוחבים את כל המזווה בצידנית?

אוי!

בשנותיו כילד ובעיקר כמתבגר, סיפר לי אישי, שארוחות הים שהכינה אימו (עוף, קציצות, אורז ופירות) מילאו אותו במבוכה. מי רוצה את כל האוכל הזה של אמא? למה אי אפשר פשוט לקנות משהו על הדרך? כשגדלנו קצת הקפדנו כל כך  לא להביא איתנו אף פעם אוכל לים. "מקסימום נקפוץ לבירה באחת המסעדות על החוף". אנחנו לא נהיה אף פעם כמוהם, ציינו לעצמינו בגיחוך מתנשא.

 יופיו של האוכל ובישולו הם בהזדמנויות היומיומיות שהוא מייצר לנו לפתח תובנות ולתקשר עם חוויות עבר. לאורך הקיץ האחרון טורח אישי במטבח לפני היציאה לים, חותך פירות, פורס רצועות שניצל ומכין כריכים מפתים ומושקעים. אבוקדו או חביתה, נקניק ומלפפון, ואפילו רבעי פיתה עם שוקולד. אורז בקפדנות ובסדר מופתי את הצידה, פיקניק ים משובח. פתאום זה כיף כל כך לשלוף מהתיקים את האוכל הטעים מהבית, זה הרבה יותר זול, הוכן באהבה ותשומת לב ומכיל בדיוק מה שאנחנו אוהבים. כל כריך עטוף גם בהתנצלות לאמהות שלנו על כל הפעמים שלא הבנו או הערכנו את טובן. 

מלחמת החלב

השעה 22:00, היבהוב של הטלפון השקט בחדרה של הקטנה הנאבקת בשינה. חברתי מ' על הקו.

"עוד 5 דקות אתקשר" סימסתי לה, הקטנה התבלבלה. היא חושבת שהיא עולה לכיתה יב', הולכת לישון בעשר וקמה בעשר בבוקר. אובדן השגרה של קצה הקיץ משפיע גם עליה.

רבע שעה אחר כך כשהקטנה מצצה את אצבעה כל הדרך חזרה לפעוטון ונכנעה לשנת התינוקת המתוקה ורפוית האיברים שלה, התקשרתי חזרה.

"עזבי זה ממש לא דחוף, נדבר כבר מחר" אמרה מ'.

"אוקיי, אז רק אאחל לכן בהצלחה בכניסה לגן מחר!"

"כן אני מאוד מתרגשת" השיבה מ'

"את יודעת מה? אולי בכל זאת אתייעץ בך בראשי פרקים"

"בכיף", אמרתי לה תוך כדי גילגול הקציצות הלילי הקבוע שלי. זו שעת מטבח, שם אני הכי מחודדת.

"את זוכרת שג' נולדה? (ג' = ביתה בת ה- 9 חודשים, ילדה מתוקה, סקרנית, חברותית, פעלתנית להפליא ומלאת חיוך) כמה היה לי קשה בהנקה?" "כן, עניתי, בטח זוכרת. דיברנו אז וחלקנו חוויות של אמהות בתחילת הדרך". "זוכרת איך התגייסתי כולי למלחמה על ההנקה ועשיתי כל מה שיכולתי כדי להצליח?" "בטח, ובאמת הצלחת, מעל ומעבר למשוער חייכתי אליה דרך הטלפון. ג' היא מצטיינת ההנקה של השנה לא?, מלכת האחוזונים של טיפת חלב..."

"כן זה באמת הצליח ועכשיו היא גם אוכלת יפה אוכל מוצק, ממש כרישת קציצות" ענתה מ' וטיפות של גאווה אמהית שלה תיבלו את הקציצות שלי שבדיוק החלו לשחות בתוך הרוטב המסמיך בסיר הגדול.  

"אז את שומעת, המשיכה, בחודש האחרון היא עושה לנו בלאגנים בלילה, אני פשוט גמורה. בסופ"ש כבר ממש נהייתי חולה לא הצלחתי לקום להניק ועכשיו פתאום, בבת אחת, נגמר לי החלב לגמרי. ממש אין כלום. תכננתי להניק עד גיל שנה, ובטח עכשיו עם הכניסה לגן וכל המחלות שמחכות לה אני ממש לא יודעת מה לעשות. מה דעתך, את חושבת שכדאי להלחם שוב על העניין, להחזיר את ההנקה?"

"אני לא יועצת הנקה, הזכרתי לה"

"בדיוק בגלל זה אני מתייעצת בך"...

אחרי שסיימנו את השיחה חשבתי עוד על מ' ותהיתי מה המשמעות של החלב שהפסיק פתאום. מה מנסה הגוף שלה לומר לה? לאילו סימנים היא צריכה להקשיב? מה מנסה המודעות הסומאטית (תכונה הממוקמת בקורטקס הסנסורי של המח האחראית על החיבור בין הקוגניציה, הרגש והגוף) שלה לשדר לה?

תחילת הדרך לאימהות היא אתגר לא פשוט עבור נשים רבות. הויתורים הנדרשים, התלות הטוטאלית, אבדן חלק מהעצמי. אני חושבת שככל שהאישה דעתנית יותר ומעורבת בעשיה מגוונת בחייה, המעבר קשה יותר. יתכן שהמלחמה של מ' על ההנקה בתחילת הדרך היתה המלחמה על האמהות שלה? על היכולת להיכנס לתפקיד העצום הזה בכל הרמות? הראשונה בהן היא הרמה הפיזית. שכן אין התגלמות קונקרטית יותר של האמהות מההנקה. כחלק מההבניה התרבותית שבתוכה אנו חיות, ההנקה מנכיחה את האמהות, מזקקת אותה ונותנת לכל התחושות חסרות השם, מימד קונקרטי. ביכולת לספק מתוך גופך הזנה מושלמת לתינוק יש משהו כמעט אלכימי. ההנקה, מהווה צומת מורכב כל כך עבור נשים רבות ונקשרים אליה רגשות כמאיים (המנוצלים לעיתים קרובות על ידי אנשי שיווק או "אנשי מקצוע" מתחום הבריאות). נשים המוותרות על ההנקה מתוך חוסר יכולת או חוסר רצון להניק, נאלצות לשאת על גבן את עול המשמעות התרבותית הנגזרת מהעדר הנקה. 

מזון והכנתו הם מרכיב רב עוצמה ביכולת האנושית ליצור קשר. התינוק, שנתפס בעינינו כיצור חסר ישע ושברירי, יודע ללחוץ על הכפתורים הנכונים שייצרו אצל אימו המניקה (ורק אצלה) מחויבות טוטאלית כלפיו. אם היא מניקה על פי דרישה, היא חייבת להימצא בקרבתו והקירבה הפיזית הזו בכל שעות היום והלילה מכניסה את שניהם לתוך "בועת חלב" משותפת שקל מאוד להתמכר אליה (העניין הזה מעורר אצלי מחשבות לגבי מערכת היחסים שיוצרים תינוקות שאינם יונקים. אולי הם לומדים ליצור יותר קשרים? אולי הם יודעים איך לעודד מחויבות כלפיהם מגורמים נוספים?).

המעבר לאכילת מזון מוצק, המעוררת גם היא מגוון קשיים ואתגרים במשפחות רבות, היא אחד הצעדים הראשונים והמשמעותיים שהתינוק עושה לפיתוח עצמי נפרד ובניית קשר עם אחרים משמעותיים סביבו.   

האם זה מקרי שדווקא עכשיו, כשהאימהות של מ' צריכה להתקדם עוד צעד קדימה, לקראת הכניסה של ג' לגן הפסיק הגוף שלה לייצר חלב? יתכן מאוד שזה מקרי, תולדה של תשישות או וירוס/ מחלה.

אבל אולי (ויתכן שאני חוטאת בפרשנות יתר אבל, I just cant help it) המעגל הרגשי פזיולוגי של מ' מנסה להגיד לה שהיא בסדר. שהיא כבר אמא. שהיא עושה עבודה טובה, שאין צורך במלחמה על הכניסה לתפקיד. שהרצון שלה לפרום טיפה את ג' וגם את עצמה מהתלות הטוטאלית כדי לאפשר לג' להשתלב בגן ולעצמה להשתלב חזרה בעולם שמחוץ לבועת האמהות, זה בדיוק מה שהיא צריכה. רק שלנוכח הציפיות החברתיות או ההמלצות של ארגוני הבריאות קשה, כל כך קשה להודות בכך אפילו בפני עצמה. רק איתות גופני דרמטי יוכל לסייע. אולי זה הזמן הנכון להקשיב לו?

מ' יקרה, שימרי את כוחותייך למלחמות אחרות שעוד יבואו. קחי נשימה עמוקה, שחררי פפפפפוווווווו...

שתהיה לכולנו שנת לימודים טובה.

הבובה התקררה

"הבובה התקררה

יש לה חום וגם נזלת

הבובה התקררה

כל היום היא משתעלת

בוא דובי הרופא

רד נא מן האיצטבה

בוא דובי הרופא

ורפא את הבובה" (אנדה אמיר פינקרפלד)

הקטנה חולה!

היא קמה בבוקר בוכיה ומשתעלת

לאחר ניחומים והתחבקויות נלחץ לי הכפתור הפולני והתחלתי בסדרת שאלות:

"את רוצה משהו לאכול??"

"אמממם" (אוכל בקטנית)

"פרוסה עם טחינה?"

"יו" ( Yo, לא, בתרגום חופשי לקטנית)

"אולי עוגה?"

"יו"

"ביסקוויט?" ניסיתי מבין ארנסל הפיתויים הסטנדרטי

"יו" אמרה בקול בוכים

"אההה אני יודעת: פרוסה עם שוקולד?"

"יייווווו, אממם",  החלה הקטנה לאבד סבלנות.

"במבה???"

"יוווו" יבבה הקטנה ומשכה באפה

"לא במבה? את  כנראה באמת חולה" "טוב, נפתח את המקרר ונראה מה יש פה שאפשר להכין ממנו משהו טעים"

הקטנה התקרבה לבחון את ההצעה מקרוב. במדף המקרר התחתון (אליו היא יכולה להגיע בקלות ולבחור באופן עצמאי) מיקמתי את הפירות. "אוווו" אורו עיניה של הקטנה" "סט (אפרסק בקטנית)" "אנדו (מנגו)" "בים (ענבים)" אממם".

ואז צדו עיניה את הברוקולי בקצה המדף "אוקולי" "אוקולי" משכה אותו אליה תוך קיפצוצי שמחה מנוזלים.

את ארוחת הברוקולי והפירות קינחנו גם בקוביית שוקולד מריר החביבה במיוחד על הקטנה. 

הקטנה פשוט בחרה אוסף של מזונות שבדיקה קצרה אודות מרכיביהם השונים וערכם התזונתי, מגלה כי הם מומחים בחיזוק המערכת החיסונית ובצמצום נזלת וליחה. מחקרים מצביעים על כך שלגוף יש יכולת מולדת לבחור מזונות המספקים לו את הערך התזונתי הטוב ביותר בהתאם לצרכיו המשתנים. דחפים לצרוך מזונות שונים קיימים אצל כל בני האדם בנקודות מסוימות לאורך היום. מקור הדחפים הללו במערכת הנוירונית והם נקשרים למראה, ריח, טעם, טמפרטורת המזון ומרקמו. המעגלים המוחיים המייצרים את התגובות הללו אינם קבועים אלא מושפעים מצרכי הגוף במזונות שונים לצורך קבלת חומרים החסרים לו לאורך היממה או בזמן מחלה.  מכיוון שהגוף זקוק למגוון רחב של מזונות לסיפוק צרכיו השונים (על כן אנו מוגדרים אומניבורים) קיים מנגנון המכונה שובע סנסורי ספציפי (Sensory specific satiety) הגורם לנו לחפש מזונות שונים ומגוונים אשר יספקו לגוף את החומרים להם הוא זקוק. מנגנון זה הינו מנגנון הישרדותי המבטיח איזון מיטבי של ערכים תזונתיים. מגוון אמונות, המושפעות לרוב משיווק אגרסיבי, עלולות לנטרל את בחירתו הטבעית של הגוף במזון מגוון, מושך סנסורית ועשיר תזונתית ואכן התפיסה הרווחת לגבי אוכל בריא היא כי הוא פחות טעים. במגוון של מחקרים נמצא כי הן מבוגרים והן ילדים נמנעים מלבחור אוכל המוגדר בריא רק מעצם הגדרתו ככזה (לכן, אגב, בשיחותי עם הקטנה אני כמעט אף פעם לא מתייחסת לערכם הבריאותי של המזונות שאני מציעה לה אלא בעיקר לטעמם). 

כמה יפה לראות אדם (אמנם קטן אבל ללא ספק אדם) שאם קצת סומכים עליו, נותנים לו להקשיב לצרכיו וגופו- מסוגל לבחור עבור עצמו בדיוק את מה שהוא צריך.

רק בריאות קטנתי!

 

זו ילדותי השניה

"זו ילדותי השניה,

מה שתתני לי אקח.

זו ילדותי השניה,

איתך

זו ילדותיה השניה,

עול השנים כבר נשכח.

זו ילדותי השניה,

ליבי נפתח.

דרך ענייך בת,

אני רואה ומגלה שוב עולם.

דרך ידייך אלמד,

לגעת שוב בגלי הים...." (אהוד מנור, מתי כספי)

הקטנה בת שנה וחצי והשבוע הכנו יחד לראשונה עוגיות. 

את רצפת המטבח כיסיתי במפה חד פעמית אדומה, הרגשתי שאני פורסת בפניה שטיח אדום כיאה למי שעתידה לצעוד את צעדיה ראשונים במטבח (וגם נוקטת בפעולות הדיפלומטיות ההכרחיות מול בןזוגי הידוע בכינויו: "הנקי")

הבצק הוכן מראש ומגוון חותכנים וקורצנים צבעוניים חיכו בסבלנות בקופסה. 

התישבנו יחד על הריצפה, הנחנו לפנינו משטח עבודה, פיזרנו עליו קמח והתחלנו לרדד. היא ריחרחה את הבצק מיששה אותו קלות להתרשמות, תפסה את המערוך הגדול ביד קטנה אך יציבה ואחרי הדגמה קצרה החלה להתנסות בעצמה. תחילה ניסתה ביד אחת ואז איזנה את עצמה עם השניה ונראה היה שזה יוצא ממנה בטבעיות.  נשים את כישרונה הבישולי הבולט בצד, אודה על האמת, מה ששבה את ליבה באמת היה הקמח.

נתתי לה את שקית הקמח, היא הכניסה את ידה וחפנה את האבקה הלבנה והרכה ובתנועה רחבה העיפה חופן ממנה לאויר "אמחחחחחחח" (קמח כמובן, אבל לקטנה עדיין אין ק') "ווואוו" התפעלה בזמן שהפרורים נחתו על תלתליה. "אממממחחחח" פיזרה עוד מנה ומרחה אותה היטב על זרועה. לרגע התגברו בי הקולות של הסמכות ההורית והגבולות וחשבתי להגביל אותה ולשמור על הסדר והניקיון, לנצל את ההזדמנות להחדיר בה קצת משמעת. אבל בתוך רגע נוסף מצאתי את עצמי מפזזת עם הקטנה בריקוד קמח, מצחקקת ומעיפה אותו גם אני ומתפעלת לראותו נופל על ראשינו ופנינו. כמה מהר מחזירים אותנו החומרים במטבח, בתוספת כמה פעולות להשתאות התמימה מדברים פשוטים. האיש שלי, לא עמד במראה הזה ולכן הלך להתאושש בסלון וביקש שנסגור את הדלת ונקרא לו כשיגמר, לשקם את הריסות המטבח. 

אחרי שהבצק היה דק מספיק (למרות שגם זה עניין של פרשות לא דקדקנית) התחלנו לקרוץ ממנו עוגיות.

"דדדדדדד" "אוכב" -(דג וכוכב בשפתה של הקטנה), צווחה בגיל. ואכן פתאום קפצו מתוך הבצק דגים, כוכבים, ברווזים, דובונים ולבבות. איזה פלא! הרגע הראשון שבו נוצרת עוגיה, מסתם בצק. כמה טריויאלי... כמה קסום! 

חלק מהסבלנות אבד לה בציפיה שהעוגיות יאפו, אבל אין שמחה כשמחתה של ילדתי האוחזת בעוגיית דג ("תעשי פוווו זה עדיין חם"). 

את העוגיות חילקה הקטנה למחרת בבוקר בגאווה רבה לכל עובר ושב בגינה.

שגרת בוקר

שגרת הבוקר: אני והקטנה יושבות על הספה בסלון. אני עם כוס קפה והיא עם הבקבוק הירוק וצלחת פלסטיק צבעונית עם "טיטה" או "פוסה" (פיתה או או פרוסה בתרגום חופשי) ו"אדו" (הלא הוא אבוקדו) או "אינה" (כלומר ממרח טחינה גולמית עם דבש או סילאן).

אני חותכת חתיכות קטנות מהפרוסה ומגישה לה, היא תופסת חצי פרוסה ומנסה בצחקוקים להאכיל אותי או את אחד החתולים.

עוד כמה דקות נצטרך להתחיל להזדרז, להתלבש ולרוץ החוצה להתחיל את היום. בנתיים אנחנו מתעלמות מהשעון ומקולות התנועה הגוברים ומחלחלים אלינו דרך החלון.

לימור, חברתי ועמיתתי הדיאטנית סיפרה לי שארוחת הבוקר היא הארוחה שלאנשים הכי קשה לשנות. שיש בה משהו תבניתי ואפילו מקובע. למה זה קורה? מה יש בארוחת הבוקר שאינו גמיש? אולי שעות הבוקר הן פשוט שעות קשות שטרם "התנענו" ולצפות לשינויים מרחיקי לכת זו ציפיה אבודה? אולי השעון מתקתק חזק יותר בבוקר, אנחנו ממהרים מידי ולכן נופלים בקלות רבה להרגלים הישנים שלנו? תיק תק! תיק תק! דופק שעון בן חייל.

הבוקר, בזמן שאוזני ניזונה מחתיכת לחם מרוחה בטחינה דביקה, צץ לי עוד רעיון בעניין: אולי בגלל שארוחת בוקר אנחנו לרוב מכינים ואוכלים לבד? כל אחד מבני המשפחה יוקץ בהתאם ללו"ז שלו, ממהר לקפה ומכין נישנוש מהיר שמתאים לו, תוך כדי כך "רועים" את הילדים החוצה לתחילת היום שלהם. ארוחות אחרות אוכלים יחד. ארוחת צהריים בדרך כלל בעבודה עם עמיתים או לקוחות, ארוחת ערב- שוב בחיק המשפחה או בחוץ אבל כמעט תמיד יחד.

אז מה? אם זה רק עבור עצמינו לבד לגמרי לא שווה להשקיע אה? אף אחד גם ככה לא רואה.... מתחשק לי לצקצק עכשיו בלשון. נו מה לא ברור פה? 

טוב זה בוקר אולי עדיין לא התנעתם...

כמה אמהות מתלוננות על כך שאחד הקשיים הגדולים ביותר במעבר לאמהות תוך כדי עבודה הוא אבדן ה"זמן לעצמי"? כמה אבות שוקעים עמוק במרדף הקריירה והמשפחה מתגעגעים קשות לרגעים של שקט והחזרת עצמם לראש סדר העדיפויות? 

יש שמוצאים את הזמן להשקעה בעצמי בסיבוב קצר במכון הכושר או ריצה בפארק. לי ספורט אף פעם לא התאים, זה פשוט ממש לא בריא לי. ולכן אני מוצאת שהמטבח, בנגישות והיומיומיות שלו, הוא המקום להתחיל את השינוי.

אז למי שמחפש לעשות שינוי תזונתי אני מציעה שתי אסטרטגיות לתקוף את העניין: להחליט לאכול ארוחת בוקר עם עוד מישהו. זה יכול להתאים לאלטרואיסטים/יות מבינכן/ם, אלה שיתגייסו לאכילה טובה רק דרך הכנה לאדם אחר ואהוב. או לקחת את הכנת ואכילת ארוחת הבוקר כזמן של לבד, של השקעה והתכווננות רק לעצמי, של התנערות רגעית מצרכיהם של האחרים.  שווה לנסות לא?

"ישנה ברוח של הבוקר

הרגשה של חוסר משקל

כשאתה עוזב בשקט

את הצריף המכוסה בטל

ובחצר ישנו צינור

שהמים עוד נוזלים לו מן החור 

ויש ים יותר למטה

להם יהיה תמיד, תמיד לאן לחזור" 

(שלום חנוך, מציצים)

הבישול יביא את המתכון

השבוע נשארנו בלי המשלוח הקבוע מהסבתות. סבתות בימינו הן עם עסוק, ולא התאים להן לבשל בסוף השבוע הזה.
בשבת בצהריים הבנתי שאין לנו מה לאכול ורגע לפני שיצאנו לים הוצאתי להפשרה בשר טחון ודג דניס.
מה הקשר? לא יודעת. זה מה שנחת לי לידיים כשפתחתי את דלת הפריזר העמוס מידי.
בערב התחלתי לחשוב מה להכין מזה. האמת? לא כל כך התחשק לי לבשל... זה לא קורה לי הרבה אבל רציתי בעיקר להמרח מול הטלויזיה ולקבל בשמחה את בואו של הנימנום.
כשאין ברירה אין ברירה, אבל לא היו לי שום רעיונות. היו במקרר כמה גמבות, אולי ממולאים של בשר ואורז? בשר טחון מממממ... אולי קציצות? אבל כבר אכלנו קציצות השבוע. שוב בולונז? עם כל אהבתי למאכל הזה תיכף הוא יוצא לקטנה מהאזניים. ומה עם הדג? מה נעשה איתו?
התחלתי לדפדף בספרים, אולי משם תבוא הישועה. עברתי לאינטרנט אולי ממנו תגוייס ההשראה. כלום!
כלום פשוט לא התיישב במקום, ושום מתכון או רעיון לא נראה באופק.
כבר עשר בלילה, זה לא יגמר טוב.
גררתי את עצמי למטבח ופתחתי את המקרר בתנועה לאה. התחלתי להוציא ממנו את כל מה שמצאתי והנחתי על שולחן העבודה:
4 גמבות 
חבילת גבינת טוב טעם שתוקפה יפוג מחרתיים
שאריות של כל מיני גבינות (פטה, טיפה קשקבל)
שאריות של עשבי תיבול מהקבוצות של השבוע 
4 עגבניות 
1 בטטה
צנצנת של לימון כבוש שהכנתי ברגע של מרץ כוחות והמון לימונים מהעץ


אליהם הצטרפו 2 קופסאות קטנות של רסק עגבניות, שום, בצל ובטטה יתומה מהסלסלה על השיש וכמובן הבשר הטחון והדג שבאשמתם התחיל את כל העניין.


לא רע! 
העניינים התחילו להסתדר לי ועוד לפני שידעתי בדיוק מה המטרה קפצו הגמבות לצליה בתנור וכל עשבי התיבול נקצצו קטן קטן וסיר גדול של מים התיישב על הגז, שיהיה!


הבשר מצא את עצמו עם בצל שום  במחבת עם קצת תיבול ושלוקאחרון של יין מבקבוק במקרר. הקטנה עשתה קולות מהחדר נגשתי לסדר את השמיכה שהסתבכה לה. כשחזרתי למטבח כיסיתי גם את הבשר בשמיכה של בטטה מעוכה ופיצקל'ה גבינה פתאום גיליתי שהוא הפך לפאי רועים עסיסי. עוד לפני שהוא נכנס לתנור יצאו משם הגמבות והתקלפו מעצמן. בהתחלה חשבתי למלא אותן בתערובת גבינות עם שום ועשבים אבל חלקן נקרעו ולכן אחרי המילוי הנחתי אותן בתבנית קטנה צפוף צפוף, שפכתי עליהן בלילה (טיפה שמנת עם ביצה ותבלינים) והן הפכו לפשטידת גמבות ממולאות.
אחרון נותר הדג. דג שהיה טרי וחייכן לפני שבועיים אבל כשראיתי שלא נספיק להכין אותו, הקפאתי. אני לא ממש אוהבת דג קפוא  ובכל זאת הוא מונח פה ומחכה לי, עדיין מחייך. התמלאתי חמלה כלפיו.
הסכין לא חדה מספיק, רשמתי לעצמי שצריך מתישהו להגיע למשחיז ובמאמץ רב פילטתי את הדג והוצאתי את הבשר ללא העור והעצמות. לאחר קיצוץ קל בתוספת עשבים ולימון כבוש קיפצצו להן 8 קציצות דג. לא יודעת מתי הפכו העגבניות לרוטב עסיסי שהקציצות לא יכלו להתאפק מלצלול אליו. זה כמובן חייב הכנת פסטה (מקופסה, לא צריך להסחף) שיהיה מה שיספוג את הרוטב הזה.
או! הבטתי בהתפעלות זו כבר ממש ארוחה. טפחתי לעצמי על השכם בעודי זורה צרור אחרון של עשבים קצוצים על התבשיל. 
אח שלי אומר ש"הארוחה כבר תזמין את האורחים" והמטבח שלי הזכיר לי שהבישול יביא את המתכון.


אחת עשרה ועשרים, הכלים כבר שטופים והבית מלא בניחוחות תבשילים. אפשר להתחיל את השבוע יש לנו מה לאכול!

בולונז גנטי

לרגל חג המצות נזכרתי פתאום בספגטי בולונז. לא יודעת למה, הוא קפץ עלי משום מקום...

הספגטי המשפחתי שלנו התחיל כמאכל חגיגי בצהרי שבת או בערבי שישי.  אט, אט הוא הלך ותפס לעצמו מעמד משמעותי בדברי ימי המשפחה. הספגטים הדקיקים מבושלים עד נשיכות, מתעטפים ברוטב האדמדם, מתגלגלים באלגנטיות על המזלג משובצים בפירורי בשר קטנטנים ונימוחים. האחות התנגדה לו כמובן כבר מההתחלה – אבל היא מגדירה את העולם דרך ההתנגדות. האח ואנוכי התאהבנו בו מייד ולא היה קץ לשמחה שלנו עם כל הופעה שלו על שולחן האוכל. אוכל נחמה אולטימטיבי ממטבחה של אמא. כמו כל מאכל משפחתי מסורתי הוא עלול להזמין אכזבות כשמנסים אותו במקומות זרים, בגיל 10 כשמצאנו אותו בתפריט מסעדה במינכן אחרי נסיעה ארוכה ומעייפת  לדודים, אצנו להזמין. אוי לנחמות שכאלה. איזו אכזבה מרה נחלנו כשהטעם לא הזכיר אפילו לא קצת את הספגטי של אמא. קשה היה שלא להרגיש שיש לנו עסק עם צוררים. מלבד התקרית המרה הזו מצליח הבולונז להתמודד עם כל משימה כמעט. בדל של ניחוח שלו הוא ניחוח הבית שלנו. אפילו האחות  החלה לנסות  לאחרונה לבשלו ומצאה את עצמה נהנית ממנו במשך שבוע שלם. אולי גם היא לומדת עם הזמן שיש איכויות שלא שווה להתווכח איתן. מטופלת שלי, אהובה במיוחד, ציינה בפני שלאורך ילדותה חיפשה ספגטי בולונז שכזה בבתי חברותיה והוא היה משאת נפשה לאורך שנות ההתבגרות.  אפילו הקטנה שלי מזהה את ריחו ומושכת אותי למחבת שעל הכיריים תוך קריאות התלהבות "את זה! את זה!"

הרוטב הבולוני הזה הוא מייצג משפחתי אמיתי, הוא עבר כל מיני שינויים לאורך השנים וכל אחד מאיתנו פיתח לו גירסה ייחודית אך הוא תמיד מתחיל בסיר עבה וכבד בחיבור האלמותי של שמן זית ובצל קצוץ. אני נוהגת בשלב זה להוסיף מקל קינמון אחד, זה ממלא את הבית בניחוח של חום רך כבר מההתחלה. אחרי שהטעמים החריפים מתמצים לתוך השמן אפשר להתחיל להוסיף את הבשר ולפורר היטב, השום, הגזר, העגבניות והנוזלים יש אפילו כאלה שמוסיפים יין אדום ולטעמי זה משובח. ואז, כמו תמיד מימד הזמן בו כל החומרים לומדים להתחבר, לפעמים צריך להתפורר קצת בשביל זה, לוותר על חלק מהעוקצנות, לספוג קצת מיץ של אחרים אבל עם הזמן נוצר איזה חיבור, יש שיגידו דביק, שבו כל חומר הוא כבר קצת מהאחר. הרוטב מוכן כאשר בין פירורי הבשר שורר מרחק אידאלי לא דבוקים מידי אבל קרובים. כמו בין אחים במשפחות יש שיעדיפו צפוף יותר ויש שיעדיפו לדלל , הרוטב צריך להתאים לאוכלים.

יש משהו מאוד מיוחד ברוטב הבולונז. הגרגירים הקטנים הם עצמאיים, כל אחד בעל אישיות משל עצמו אבל הם מחוברים גולשים יחד במורד הלשון אל הלוע ומשם ישירות למילוי הבטן.

ברגעים של לחץ או בדידות אני מוצאת את עצמי פונה אל הבולונז הזה שיזכיר לי את  דבקים שיש לי עם אחרים בעולם. 

אוהב להיות בבית

אבל אני, אוהב להיות בבית
עם התה והלימון והספרים הישנים
כן אני, אוהב להיות בבית
עם אותה האהובה ועם אותם ההרגלים.
אוהב להיות בבית!

לחם תמיד משדר לי תחושה של בית אף פעם לא הלכתי עם זה כל כך רחוק.


http://www.dezeen.com/2009/11/05/bread-shoes-by-re-praspaliauskas/

קסמי המזווה

בינות דפי ההיסטוריה שמור למזווה מקום של כבוד. יוסף בנה למצרים מזווה ענק כפי שהמליצו לו הפרות השמנות בחלום, פרות שמנות תמיד נראו לי כדמויות שניתן לסמוך עליהן ולא יכזיבו.  עשרות סיפורי חסידים התייחסו למזווה היהודי (או בעיקר לחסרונו... בכל זאת, פולנים). בכל בית איטלקי או צרפתי שמכבד את עצמו יש אחד. מזווה ריק נתפס תמיד כטראומה קשה המעידה על משבר גדול.

גם אצל סבתא שלי היה מזווה, צמוד למטבח בעל דלת ירוקה קצת חורקת. אנחנו השתמשנו במזווה שלה למשחקי המחבואים עם בני הדודים בגלל שהיה חשוך ואפלולי משהו, אולי אפילו טיפה מפחיד... אצל אמא שורר במזווה בלאגן רב שרק היא יודעת להתמצא בו. וגם אצלי לדאבון ליבו של אישי לא מסודרות הצינצנות בשלשות למסדר הרס"ר.

המזווה, בדומה אולי לחדרים סמויים בנפשנו,  הוא המקום בו שומרים דברים לימים אחרים, קשים יותר שעוד יבואו. אין ישראלי שלא יודע שימים אחרים וקשים עוד יבואו, שצריך להתכונן, "לשמור ליום קר...". התקווה היא שמתוך המזווה אפשר יהיה לשלוף, כמו קוסם מכובעו, מגוון שפנים, אולי כבושים או משומרים,  שכאילו חיכו שם תמיד.

יש משהו קסום במזווה. המזווה של פעם היה חדרון שגרם לך להרגיש שנכנסת לעולם אחר. משהו כמו המעבר לנארניה בספר "האריה המכשפה וארון הבגדים". בדירות תל אביביות מודרניות כבר לא ממש בונים מזווה, אבל אפשר להקצות את אחד מארונות המטבח לטובת הפיכתו למזווה. גם שם יכולים  להתרחש מיני קסמים. הכול תלוי במה שיוכנס.

איך בעצם מייצרים את הקסם הזה? כאשר אנו מבשלים בקיץ סיר ענק של רוטב עגבניות אדום ועסיסי מעגבניות טריות שהבאנו מהשוק, מעקרים צנצנות ושומרים במקפיא, אנו מנסים לשמר את טעמן המתקתק וצבען העז של עגבניות הקיץ אשר לבטח יועם בחודשים הבאים. אבל הקסם הוא להכניס לצנצנת גם חמימות משפחתית שהרגשנו, ימי חופש או מפגשים עם חברים בחוף הים.

כאשר אנו מכינים ציר בקר איכותי, אמיתי, מרוכז שהתבשל שעות עם מיטב עשבי התבלין, יין ושורשים, מחלקים אותו למנות קטנות ומקפיאים. אנחנו שומרים את טעמיו העמוקים והמורכבים שישמשו לנו לתבשילים העתידיים אך אנו שומרים גם את קסמי  הפנאי, אורך הרוח, הרוגע או היכולת לשמור מצבים על "אש קטנה".

כבישת פלפלים קלויים ששוחררו מקליפתם ושימורם בחברתו הנעימה של שמן זית ושומים תציל אותנו כשיבואו האורחים ונהיה לא מוכנים וזה קסם בפני עצמו אך היא משמרת גם קמצוץ חברות, יכולת להתקלף מהשכבות, ואולי מעט עוקצנות.

מלפפונים חמוצים הם כמובן must בכל מזווה. אודה בפניכם שלאחרונה התמכרתי קשות למלפפונים במלח של הירקנים בכיכר מסריק (נאמר לי שאמא של בעלי המקום מכינה אותם באופן אישי). יש בהם היכולת להתרכך ולשמור על פריכות בו זמנית וזו כידוע תכונה שלא ניתן להמעיט בערכה.

יש המבשלים פירות קיץ והופכים אותם לקומפוט או ריבה, סבתא למשל היתה שומרת במזווה את ריבת התות המופלאה שלה עם חלקי התותים השלמים. הריבה היתה מחכה מחנוכה עד לפסח, אז היתה נמרחת כבמטה קסם על המצות והופכת אותן מדיקט תפל לאוסף פירורי אושר. האם הקסם בשימורם של פירות ובישולם בסוכר אינו סוג של קסם לשימור מתיקות לימים קרים או מרים?

קסמו של המזווה מושך למלא עוד ועוד את המדפים, לשמר עוד ועוד חוויות מיוחדות שלא ניתן לצלם ולהכניס לאלבום. המזווה האפלולי והקריר מזמין, לעיתים, להתחבא בו קצת מהיום יום בלי שימצאו אותנו.

אולי יותר מכל אנו מנסים לשמור במזווה איזה קסם מיוחד של תחושת מוכנות לעתיד. הטריק הוא לדעת  איך לשלוף את הצנצנת הנכונה בזמן הנכון.