לו רק

כל אחר הצהריים החמסיניים רדפתי אחרי הילדים בגינה.  אחרי יום עבודה ארוך ונסיעה ממושכת מירושלים בארבע מתאפס הכל ומתחיל היום מחדש. לשחק ב"כאילו" עם הקטנה, לוודא שהקטן יותר לא עף מהמגלשה או מכניס את הראש לתוך לוע של כלב, לנגב משניהם את טיפות הקרטיבים הדביקות ולשמור שלא ירוצו לכביש.

בשש התחלנו להתנהל לכיוון הבית עייפים, מלאי חול, חמצמצים מזיעה, קצת מצחקקים הרבה בוכיים. חברה שנגררה עם הפמליה שלה לצידינו הביטה בביתה וביתי הצועדות קדימה, הגדולות לכאורה, ואמרה כמה היא מחכה שגם הקטנים יהיו כבר עצמאיים כאלה.

"מה פתאום"! אמרתי לה, "לכל גיל יש את הקסם שלו"  שיננתי את מה שכל כך נכון להגיד.

"קשקשנית" לחשתי לעצמי בתוך תוכי.... כשגלגלי העגלה, העייפות והסרבול מאיימים לרדד אותי למדרכה.

בערב אחרי המקלחות הצצתי בהם רחוצים על המיטה הגדולה, מחובקים קוראים ביחד ספר, ברגע מתוק נדיר.

אחרי שנרדמו, בחרתי (שוב) להשאיר את ערימות הכביסה הלא מקופלת ליום אחר ולשלוף מהמקרר את השקית עם שני ק"ג מישמיש (או מימיש כפי שמכנה אותם הקטן בחן תינוקי) שקניתי באותו בוקר. את המשמשים האלה אהפוך לריבה!

אעטוף אותם בסוכר, אתבל במעט לימון וכך אצליח, אולי, למשוך את הרגע עוד קצת.   

עוד שבוע, שבועיים יעלמו המישמשים ויפנו את מדפי השוק לפירות הקיץ האחרים המתוקים והקורצים כל כך.

עוד לפני שזה קורה התחלתי להתגעגע וידעתי כמה שיחסר לי  הקסם המתוק חמוץ , הרגע שהוא עכשיו ...

לו על כתפינו נשאנו שנית תינוקות 
לו רק יצאנו שנית לחרוש ולזרוע 
לו רק יכולנו לקצור 
לו רק לצאת ולבצור 
לו רק ידענו לנצור 
חדוות הנוער  (החולמים אחר השמש, יורם טהרלב- הפרברים)